אויבו הגדול ביותר של הטוב הוא המצוין. וזה לא מפתיע. הרי הטוב יודע שטוב לו רק כשהוא משווה את עצמו לאחרים. רק אם הם באותו מצב כמוהו או במצב פחות טוב ממנו הוא יודע שמצבו הוא טוב. בגלל זה הוא גם שונא את המצוין.
המצוין הוא הכוכבית שלנו. הוא האותיות הקטנות. הוא זה שתמיד נמצא שם ברקע להזכיר לנו שיכולנו להיות טובים יותר. ונוח לנו ב"בסדר" שלנו. המצוין פוגם בתחושת ה"בסדר" שלנו. אז קל להאשים אותו ולשנוא אותו כאילו גנב לנו את ההצלחה.
ההבדל הקטן בין הטוב למצוין הוא המרחק שאותו הוא מוכן ללכת. הביקורת שהוא מוכן לשאת. ההתחייבות שהוא מוכן לתת. הכניעות הקטנות, שהיו שוברות כל אחד אחר אבל את הקליפה החיצונית שלו הן רק שורטות בקלילות.
ההבדל הבינוני בין המצוין לטוב הוא היכולת של המצוין לרוץ קדימה. מבלי להיכנע לתמונת המצב שמציירות החדשות. מבלי להיכנע לתירוצים הפנימיים. מבלי להקשיב לכל האנשים שמנסים להגיד לו שזה לא יצליח.
ההבדל הגדול בין המצוין לטוב הוא היכולת של המצוין לעצור ולנוח. הוא לא עובד כל הזמן ובמלוא הכוח. הוא יושב, מנתח ובודק את המצב. מגלה במה שווה לו להשקיע. מה מביא לו את התוצאות הטובות ביותר ובו הוא משקיע את הזמן והמאמץ.
הטוב יכול היה להיות מצוין. הוא פשוט לא הולך את הקילומטר הנוסף. ה"בסדר" שלו הוא נגזרת של הסדר שכבר קיים. אם הסדר הקיים עובד לו, לא נוגעים בו. וכשלא בודקים איך אפשר לשפר, אי אפשר להצליח יותר.
אם נזיז את התירוצים, ההצדקות והבריחות נשאלת שאלה אחת בלבד: מה אפשר לעשות אחרת כדי להצליח יותר כבר היום?