רוב האנשים בטוח שהבין ברגע שהתאוריה נשמעה לו הגיונית. וזו באמת סוג של הבנה. רק שזה לא באמת סוג ההבנה שניתן לעשות אתו משהו משמעותי. אולי לנהל שיחה תאורטית עמוקה עם משוגעים לדבר. או לפתח תיאוריות על גבי תיאוריות. ולהישמע ממש חכם.
רק שיש הבדל משמעותי בין הבנה כזו לבין הבנה יישומית. כזו שמאפשרת לנו להשיג תוצאות חדשות. כזו שמאפשרת לנו ללמוד מהניסיון שלנו. כזו שמאפשרת לנו לחזור על תוצאות טובות. או לפחות להימנע מחזרה על תוצאות שליליות.
כאשר אנחנו מעוניינים לשפר את התוצאות שלנו, עלינו להבין אחרת. עלינו לדעת מה לעשות ומתי. וכדי לדעת מה לעשות ומתי, עלינו להבין מה קורה ומתי. או במילים אחרות, להבין זה לזהות תבניות שחוזרות על עצמן.
בדיוק כמו הילד שלומד לראשונה מתי לזוז קדימה ולהיעמד על המדרגות הנעות כדי לא ליפול. בדיוק כמו גולש הגלים שמזהה מתי הזמן לעלות על הגל. בדיוק כמו הנהג שמזהה מתי הזמן הנכון להשתלב בתנועה הערה שלצדו.
כאשר אנחנו מבינים מתי הזמן שלנו להשתלב ומה לעשות, אנחנו יודעים איך לחזור על התוצאה. אנחנו יודעים גם מתי לא. וזה הדבר שבו אנחנו מתמקצעים עם השנים. אנחנו לוקחים את הדיוק, את הפעולה ואת התזמון והופכים אותם לתוצאות.
אז ורק אז, באמת נוכל להגיד שהבנו. אולי לא ברמה התיאורטית הכי מקיפה. ומצד שני, התוצאות יתחילו להגיע כאילו מעצמן. באוטומט. כי הגוף שלנו למד את המקום שלו. מכוון לחלוטין לכיוון התוצאה. וזו ההבנה הגדולה מכולן. זו שבה אנחנו והתוצאה הרצויה הם אחד.