רק מגירה אחת הייתה בבית, היא אמרה. אחת שאף אחד לא חשב לפתוח. המגירה עם כל הכבלים שאבא תמיד שמר. ולא הייתה סיבה באמת. היה שם מגוון שלם של כבלים. כאלה שמעבירים צלילים. כאלה שמעבירים תמונה. כאלה שמעבירים מידע. וגם כאלה שאף אחד לא בטוח מה הם מעבירים.
אמא אמרה לו לזרוק את הכבלים האלה כבר מזמן. את רובם אנחנו לא באמת צריכים, היא אמרה. ואם צריך, נקנה חדשים. כמה זה כבר יעלה. רק שהוא התעקש. הם כבלים טובים. וכשהכי נצטרך אותם, לא יהיו. כל עוד הם רק במגירה אחת, היא הפטירה מבלי להוסיף עוד מילה.
הוא צדק כמובן. לא כל הזמן. רק שפעם, המסך של הטלוויזיה הפסיק לעבוד. אה הה!, הוא אמר. ניגש למגירה. חיטט בה דקות ארוכות. איפה שמתי את זה. ואז שלף כמנצח את הכבל. ניתק את זה שלא עבד. חיבר לטלוויזיה. ופתאום, יכולתי לראות את הסדרה שלי. החיוך המשותף הזה צרוב בי יותר מכל.
מאז שהלך, היא אמרה ועצרה לנשום. השפילה מבט. בלעה את הכאב. והמשיכה. מאז שהלך כל דבר מזכיר לי אותו. ולמרות שעברו כבר השנים, הוא עדיין איתי. בכל דבר. בכל מקום. יד מנחה. קול מלטף. חיבוק נפשי. ומשום מה, לא חשבנו לפתוח את המגירה אף פעם. עד השבוע שעבר.
שכבת אבק דקה כיסתה את הכל. בשקיות מסודרות, הכל עדיין היה שם. הכבלים שמעבירים את הצלילים. אלה שמעבירים את התמונה. אלה שמעבירים את המידע. ואפילו אלה שאף אחד לא ידע מה הם מעבירים. רק שהייתה שם גם מעטפה. מונחת מעל כל השקיות. מחכה. שנים.
החזקתי את המעטפה. לא יודעת אם לפתוח או לא. מפחדת שהנייר שבפנים ישבור אותי. פותחת אותה בחרדת קודש. ורק שורה אחת הייתה כתובה שם. הכבלים אף פעם לא היו העניין, אלא החיוך שיצרו. ואז, סוף סוף הבנתי מי היה אבא שלי באמת.