כל אצן יודע שלא מספיק להסתכל קדימה ולהזיז את הרגליים כדי לרוץ. בהזנקה, צריך לנעוץ את הרגליים נכון באדמה. לדחוף אותן ולהרים ברך, כדי להציב את הרגל הראשונה קדימה. ברגע שהרגל הראשונה ננעצת ברצפה, היא דוחפת את כל הגוף קדימה.
המפתח לעניין הוא לנוע קדימה. ברגע שהגוף נכנס לרוטינה שבה כל רגל דוחפת את הגוף קדימה, אפשר להתחיל לשלוט במהירות ובכיוון. ברגע שיש לנו מטרה מול העיניים, הריצה הופכת להסתערות לעבר מטרה קבועה מראש.
המטרה לעולם לא תהיה החלק היחידי. הנעה נכונה של הגוף ומטרה שעוזרת לנו להתאים את עצמנו ביחס אליה אינן נפרדות. הדבר היחידי שעלינו להפריד את עצמנו ממנו הוא הישגי העבר וכשלונות העבר. אין להם מקום בזמן הריצה.
כשאנחנו רוצים להסתער קדימה, עלינו לשחרר את כל מה שמאחורינו. אחרי הכל, אי אפשר להסתער קדימה ולהסתכל אחורה בו זמנית. זו הנוסחה הבטוחה ליפול. כל מה שחשוב הוא לדחוף חזק עם הרגליים ולהאיץ עד לקו הגמר.
וזה, בדיוק ההבדל בין אדם שרץ לאצן. ולא, אני לא באמת מדבר על ריצה.