מילים נבראות בקצה מקלדת ויוצרות תודעה. סיפור קצר שמתחיל במילה, מסתיים ברגש. וברגע של סקרנות, מעורר בנו את הדחף להמשיך לקרוא. כי המילים תוכננו כל כך טוב עד שהדמיון שלנו מתחיל להיסחף. כמו גלים חמימים שמושכים אותנו לצוף וליהנות מהרוח הקרירה.
כל אחד מהמשפטים הללו בנוי ממילים שכאלה. מילים שבוראות חלון למציאות אחרת. ואנחנו, כאחרוני המציצנים, רוצים לדעת איך זה המשיך. מה קרה שם. מזדהים לרגע. מרגישים לשני רגעים. וברגע השלישי, מוצאים את עצמנו קוראים בשקיקה כל מילה.
אנחנו לא ניגשים לכל דבר כתוב בצורה שכזו. רובנו למשל, הפסיק לקרוא ספרים מזמן. לא כי הוא לא רוצה. המדף מוכיח אחרת. אלא שלהתחיל לקרוא ספר זה החלק הקל במשוואה. פתאום, נכנסת הסחת דעת שעוצרת את הקריאה לרגע. ואז נוספת. ועוד אחת. ועכשיו, אנחנו כבר באמצע משהו אחר.
קריאה במהותה, שונה מהרבה דברים אחרים. אי אפשר לעשות יותר מדי במהלכה. אם נשים מוזיקה ברקע, נתקשה להתרכז בה. אם ננסה לצפות במשהו תוך כדי קריאה, נגלה שאי אפשר לעשות זאת. זה או זה או זה. והקריאה דורשת מאתנו להתמקד רק בה. בניגוד להרגלים הטכנולוגיים החדשים שלנו.
אפשר לבכות על אובדן עידן הספר. אפשר לכעוס על הטכנולוגיה שהחליפה אותה. ומצד שני, אפשר להבין שההעדפה כבר השתנתה. והניסיון להילחם בקדמה, היא כמו לחיצה על כפתור הנודניק של השעון המעורר בבוקר. ניסיון נואש וחסר תועלת להילחם בבלתי נמנע.
אז אם כבר כתבנו משהו, אני ממליץ לעצור, רגע לפני הפרסום. לקרוא את מה שכתבנו שוב. האם יש מילים מיותרות? כאלה שקורא ממוצע עשוי להבין לא נכון? האם אפשר היה להביע כל אחד מהמשפטים בצורה קצרה יותר? האם מה שכתבנו מעניין רגשית ולא רק הגיונית?
אז, אפשר להכין כוס קפה. להביא אותה לשולחן העבודה. ולקרוא שוב את מה שכתבנו. הפעם, מתוך מקום שבו מסקרן אותנו לסקרן. מרגש אותנו לרגש. אכפת לנו לגרום שיהיה להם אכפת. ואז לגלות, שדווקא רוצים לקרוא אותנו. אם רק ניתן להם סיבה טובה לשים בצד את כל ההסחות.
שיהיה לך סוף שבוע מעולה,
ליאור