לשחרר את עצמו

הוא נתן עוד מכה אחת אחרונה עם הפטיש. רק כדי שייכנס עד הסוף. ואז, זהו. הגדר הייתה מושלמת. שורות מסודרות של עמודי עץ שתקועים ישר. מסגרת מתכת שנצמדת אליהם מאחורה כדי לשמור עליהם עומדים ומסודרים. והוא ידע שאף אחד לא יצליח לעבור אותה.

היא הייתה מספיק גבוהה כדי שלא יצליחו לקפוץ מעליה. מספיק צפופה כדי שלא יצליחו להציץ דרכה. מספיק עבה ורחבה כדי שלא יידעו את מה שלא רצה שיידעו. ולפי הצורה שלה, הוא לא רצה שיידעו יותר מדי. כזה הוא היה. מהטיפוסים ששומרים בקנאיות על הפרטיות שלו.

הוא חזר הביתה ושתה קצת מהלימונדה. הרי היה יום חם. והוא לא רצה להתייבש. הדליק את המזגן. נכנס למקלחת זריזה. וכשיצא מהמקלחת שם לב לראשונה לשקט ששרר בבית. השקט הנפלא. השקט שתמיד חלם עליו.

חיוך עלה לו על השפתיים. הוא התיישב מול הטלוויזיה וחיפש מה לראות. העביר בקדחתנות בין הערוצים. הניח את כפות רגליו על השולחן. מי יגיד לו שזה לא בסדר. אף אחד לא רואה. והחיוך התפשט אפילו יותר.

הוא מצא משהו לראות. לא משהו מעניין. סתם משהו שישרוף לו קצת זמן חופשי. ואז קם והכין לעצמו קפה וסנדוויץ' קליל. החיים הטובים, הוא חשב לעצמו. אולי עוד מעט יקפוץ לבריכה שנמצאת בחצר. ואף אחד לא יפריע לו.

אכל, שתה ויצא קצת לשחות. על פניו, זה היה החלום. הדבר שכל חייו עבד עבורו. הווילה. הבריכה. השקט. הציפורים. הזמן הפנוי. ממש לצאת לפנסיה מוקדמת. כמו שכתוב בספרים. הוא אפילו יכול היה לשכב במיטה באלכסון. לתפוס את כולה.

בשבועיים הראשונים זה היה נפלא. לא באמת היה צריך לפגוש אחרים. את העסק ניהל מהמייל. את כל העבודה עשו בשבילו. והוא יכול היה ליהנות משלל ההצלחה שלו לחלוטין. הרי לשם הוא שאף כל החיים. טיפס והצליח. דרס מתחרים. ויתר על חברויות. נעול על ההצלחה.

מבחינתו, לא הייתה אפשרות אחרת. היה לו חזון. והוא ראה אותו מתממש לו מול העיניים. הופך מרעיון לעסק משגשג. עובדים נאמנים. מחויבים למערכת. חסך איפה שיכול היה. מינף השקעות איפה שיכול היה. ועשה את כל הכסף שאדם יכול לעשות.

רק שפתאום נהיה 16:31. יום שלישי. הוא בדיוק התעורר משנת הצהריים. והתחיל להגיד לעצמו בראש שהוא מאושר. בדיוק כמו בכל יום, אחרי שנת הצהריים. רק שהפעם הקול בראש שלו נשמע אחרת. פקיד בירוקרטי שמדקלם את החוק. משועמם.

זה היה מוזר לו. הרי הוא "חי את החלום". בשביל זה הוא יצא למסע. להוכיח לעצמו ולאחרים שהוא לא "סתם" עוד אחד. והוא הוכיח לכולם. על אפם וחמתם. התגבר על כל אלה שצחקו עליו. על כל אלה שאמרו לו שהוא לא מסוגל. על כל הפיתויים.

רק שהקול בראש נשמע קצת חסר חיים. כאילו מדקלם את התעמולה. לא מאמין באמת. והוא נבהל. כי אין סיבה לזה. באמת שלא הייתה. לא היה חסר לו כלום. כולם העריכו אותו. הוא עושה את מה שתמיד רצה. נהנה מהשקט, כדי שלא יציקו לו.

והקול בראש שלו היה מונוטוני. כן. כיף לי. כמה נחמד. בריכה. טלוויזיה. מזגן. לימונדה. וילה. והכל נשמע פתאום מגוחך. כאילו שחי את הרעיון של כותבי הספרים. מעבירי הסדנאות. כל הוואנאבי מיליונרים.

פתאום התגעגע לרעש המעצבן של הילדים. פתאום התגעגע להצקות של אנשים אחרים. פתאום התגעגע לאמא שלו, שהייתה אומרת לו לקום מהספה קצת. והבין שכל החיים, הוא ברח מעצמו. ברח לתוך חלומות של אחרים. ועכשיו היה מוצלח. ולבד.

מחזיק פטיש ביד, הוא יצא אל הגדר. והחל לשחרר את עצמו.