הוא בהה בהם רוקדים. מזיזים את הגוף. כמו קבוצה של זומבים מסונכרנים המחוברים בחוטי צליל בלתי נראים. לא הבין את הקטע. מה כל כך מרגש בתזוזה לפי קצב. אולי זה האלכוהול שחיבר ביניהם. אולי לא. והוא הרגיש לגמרי מיותר שם.
לא שייך. הוא אף פעם לא הרגיש שייך. חווה את המציאות מתוכה כאילו היה מנותק ממנה. כאילו היה מעל כל חוקי המשחק. כאילו מעולם לא שיחק. הוא לא אהב לשחק. למרות שהכיר את החוקים, הייתה לו התחושה שהוא מפסיד. והוא רצה להימנע ממנה ככל האפשר.
הוא הצליח לזייף את המינימום הנדרש כדי לא להיתפש כמוזר. ידע לחייך. לצחוק מבדיחות. לשוות לעצמו הבעת פנים רצינית כשמשהו חשוב קרה. אבל זה לא היה באמת להרגיש. רק שיקוף של ההתנהגות שידע שהם מצפים ממנו.
ואז היא הגיעה. עברה שם במקרה. ותוך כדי שהלכה, עיניה ננעלו על שלו. בניגוד לאחרים היא לא בהתה דרכו כאילו היה חלק מהתפאורה. היא באמת הבחינה בו. וחייכה חיוך קטן. שלא היה מיועד לאף אחד חוץ ממנו.
החיוך שלה סדק אצלו משהו. ולמרות שלא רצה לשחק את המשחק בדרך כלל, החיוך שלה גרם לו לרצות. להיות נוכח, גם אם זה רק לרגע. להרגיש מחובר. לרצות פתאום לזנק פנימה. לנצל את ההזדמנות. למרות שהוא לא ידע איך.
הוא החליט לנסות לרקוד את הריקוד. להסתנכרן. חייך אליה בחזרה. ולמרבה חרדתו, היא ניגשה לדבר אתו. לא הכל עבר חלק. אחרי הכל, אלה הצעדים הראשונים שלו. אבל היא החזיקה לו את היד. ומבלי לקחת את ההובלה חיברה אותו לקצב.
מעולם לא היה דבר שריתק אותו יותר מלשחק את המשחק באותו הערב. להתחבר לחוטי הצליל הבלתי נראים שקשרו אותו אליה באותו הערב. התמכר לחיוך שלה. לקלילות. ולחיים שהזריקה לתוכו. משהו שם נסדק. ומשהו אחר בקע מתוכו.