הכי קל לרוץ בהתחלה בשיא המהירות. אנחנו רעננים. ערניים. בשיא ההתלהבות. כל הכוח אצלנו. בטוחים ששום דבר לא יכול עלינו. בדיוק כמו לתת ספרינט בתחילת הריצה. כדי לצבור יתרון על שאר הרצים. וזה גם עושה המון רושם.
זו אסטרטגיה מעולה אם אנחנו רצים לטווח קצר. מכיוון שהטווח קצר, אנחנו צוברים מהירות ו"פור" על כל השאר. ובזמן שהם יהיו עסוקים בלצמצם את הפער, אנחנו נתקרב בצעדי ענק אל קו הסיום. לקחת את המקום הראשון. לנצח בסיבוב הראשון.
רק ש… בחיים יש מעט מאוד תחומים שבהם אנחנו רצים לטווח קצר. או שבהם "להחזיק את המקום הראשון" זה משהו שעושים בפעם אחת. או שזה יחזיק לתמיד ואז אנחנו נהיה הכי טובים ביקום. ואף אחד לא יוכל לעקוף אותנו לנצח.
האתגר הגדול בריצת ספרינט במרתון החיים הוא לשמור על המהירות. ושמירה על ספרינט מוצלח היא בעייתית, כי הכוח שיש לנו בהתחלה לא נשמר לאורך כל הדרך. והמאמץ רק גדל. בעיקר כשאנחנו רצים ספרינט בשיא המהירות.
רצי מרתון ותיקים יודעים כי חשוב לנהל משאבים. הם יודעים מתי להאיץ ומתי להאט. הם יודעים מתי לשתות ומה לאכול. הם יודעים לאמוד את חום הגוף. זה לא מסיט אותם מהמטרה. זה פשוט מאפשר להם להתאמץ פחות ולהגיע למטרה בזמן שהקציבו לעצמם.
ניהול הכוח והמאמץ הוא הספורט האמיתי בדרך להשגת המטרות שלנו. ריסון הדחף הראשוני לתת את "כל מה שיש". בניית תוכנית פעולה. כזו שלא צריך להשקיע בה את כל הכוח בסיבוב הראשון. ולהישאר ללא כוחות בשני. כזו שתאפשר לנו גם לנשום.
רק בשיטה הזו אפשר לנצח את משחק החיים. להתמיד במה שאנחנו עושים. ואפילו להצליח לכבוש את התחום שלנו. כי המנצח במרתון הוא המתמיד והמתכנן. זה שמכיר את עצמו. מכיר את הדרך. ומכיר את המתחרים. לא זה שעושה הכי הרבה רעש בפרק זמן קצר.