הצלחה. איזה ביטוי מעצבן. כולם רוצים את ה"הצלחה". רק שה"הצלחה" היא כמו פרח. מפרח אנחנו מתרשמים רק כשאנחנו כבר רואים אותו פורח. כשהוא צבעוני. בולט. מרשים. ואפילו מפיץ ריחות מדהימים. זה מוצדק. פרחי ההצלחה ואפילו הפירות שלה אחר כך, הם דבר נחשק.
רק שהשלב שבו הפרח פורח הוא לא השלב הראשון. זה לא שהצמח מתחיל מהפרח. בהתחלה אין שום דבר נראה לעין. זרע בתוך אדמה. חשדן. כלוא בתוך עצמו. עד שהתנאים שסביבו מבשילים. וגם אז, הפרח עוד לא באופק. בשלב הזה, הוא מתחיל להושיט זרועות, שורשים, כדי להבין מה קורה סביבו.
השורשים עוזרים לו להתחיל לאסוף את מה שהוא צריך. לספוג נוזלים ומינרלים מהאדמה שסביבו. ולא פחות חשוב מכך, להרחיב את הבסיס שלו. לחזק את היציבות שלו בתוך האדמה. מכיוון שבבוא היום, כשיתחיל לעלות מעל פני השטח, יצטרך להתמודד עם רוחות ודברים שעשויים להפיל אותו.
כשהתשתית שלו מוכנה במידה מספקת, הוא מתחיל לעלות למעלה. קצת בכל פעם. מוכן לספוג את האוויר והשמש. ומוכן להסתכן, קצת בכל פעם, ככל שהוא עולה לאוויר העולם. הרי כמות הדברים שיכולים לפגוע בו כשהוא בחוץ גדולה בצורה משמעותית.
הגבעול עולה. ובזמן שהגבעול עולה, השורשים ממשיכים את עבודתם. והזרע, שמקודם היה המרכז, עובר שינוי. הוא כבר לא זרע ששולח שורשים. הוא גם לא זה שמעלה גבעול. הם לא יוצאים ממנו. הם השלב הבא שבו. חלק בלתי נפרד ממנו. והוא, כבר לא זרע. אלא צמח על כל חלקיו.
העלים יוצאים ומאפשרים לו לאסוף יותר משאבים גם בחוץ. לא רק מתחת לפני השטח. וכשהתנאים מבשילים, הפרח פורח. הפרח שכולם יכולים לראות סוף סוף. עכשיו. אחרי שעבר את מה שעבר. ובזכות זה, הוא יכול להגיע לפירות. פירות ההצלחה שלו.