לפעמים, הריצה האינסופית של החיים הופכת ללולאה שלא מאפשרת להבין את המציאות. משימה אחרי משימה. יעד אחרי יעד. דברים חדשים נכנסים. ישנים נדחים וחוזרים לשולחן. הנחתות. אירועים לא צפויים. מה לא. רק שהריצה גורמת לנו להסתכל קדימה כל הזמן ולא להבין.
לפעמים, הדרך הנכונה לצאת לדרך היא דווקא לעצור. לא לעשות כלום. לבחון את הרגע. להבין שרצנו הרבה לכל כיוון ובתסכול מאומץ, הגענו לאותו המקום שממנו יצאנו. לפעמים צריך לאמץ את המקום. להבין שאנחנו שם.
העצירה נדרשת. פוקחת עיניים. פוכחת תודעה. וקבלת המקום שאליו אנחנו תמיד מגיעים, מאפשרת לשחרר אותו. להיפרד ממנו. לצאת בצורה ממוקדת למקום החדש. ולפתוח את החיים לאפשרויות חדשות.