אדם הולך באמצע רחוב ומחייך. חלק מחזירים אליו חיוך. חלק מחזירים אליו חיוך מבולבל. חלק חושבים שמשהו נדפק אצלו בראש. הרי למה שילך ברחוב. ועוד מחייך. מה כל כך טוב לו. הוא לא רואה חדשות? לא חי במציאות?
אז הוא מפסיק לחייך וממשיך לחייך מבפנים. לא נעים לו להיות מוזר. לחיות בעולם שבו הרוב מסתכל עליו מוזר. ועוטה ארשת פנים אדישה כמו כולם. חי. מסתיר את הרצון לחייך. כי בסך הכל טוב לו. ומתלונן כמו כולם. כי לא נעים להיות יוצא דופן.
אדם נכנס לשנת החורף של חייו. וחי ללא חיוך. עד שיום אחד הוא רואה אדם מחייך מולו ברחוב. לא כלפיו. סתם מחייך. בהתחלה זה מבלבל אותו. מי הרשה לו לחייך. אז הוא מישיר כלפיו חיוך מבולבל. מה הוא רוצה המוזר. הוא לא שם לב לכל השאר?
יום יבוא ויבוא מולו אדם שלא יפסיק לחייך. אדם שלא ירגיש מוזר עם עצמו. אדם שלא באמת יהיה עסוק בפרצופים שאחרים עושים לו. כי החיוך שלו הוא הבשורה שלו. לא תורה רוחנית עמוקה. ואולי דווקא כן. והוא יגרום לו לחייך. חיוך אמתי מבפנים.
אחרי החיוך יבואו הדמעות. דמעות של שחרור. כמו גשם שמוריד מהשמיים את כל המטען. רק כדי שהן יתפנו ויהיה מקום לשמש ולכחול הבהיר. כמו חיה שעוזבת את השבי ומוצאת חופש בפעם הראשונה.
ושאלה אחת מהדהדת לו בראש: למה לא חייכתי כבר קודם? לא הגיע הזמן לעצור ולחייך?