ליפול. המצב הטבעי של כל דבר על פני כדור הארץ. ליפול למטה. כי זה בלתי נמנע. כוח המשיכה מושך אותנו לכיוון המרכז. כך שבפועל אנחנו לא נופלים. אנחנו נשארים. נשארים במצב הטבעי שלנו. המצב שבו אנחנו נמשכים לעבר תוצאה אחת קבועה.
כל דבר שהוא לא ליפול דורש מאמץ. כי הוא דורש מאתנו להתנגד לנטייה הטבעית שלנו. לעלות מעל כוח המשיכה. להביע התנגדות כלפינו. לא לוותר. ולעשות זאת שוב ושוב. זה הדבר שמפתח את השרירים שלנו. אותה מערכת מדהימה שמאפשרת לנו להתנגד.
השרירים שלנו לא מתפתחים מעצמם. הם מתפתחים מתוך ההתנגדות. הם מתפתחים מתוך חזרה. מתוך עשייה. ומתוך הנטייה הטבעית שלנו להתנגד לסדר הקיים. לזחול. לעמוד. לצעוד. לרוץ. לקפוץ. ולעמוד שוב. רק שמאוד קל לנו לקחת את זה כמובן מאליו.
כאילו זו זכותנו הטבעית לעמוד, לצעוד לרוץ ולקפוץ. כאילו שלא נדרש מאמץ להגיע לשם. כי כבר שכחנו כמה פעמים נדרשו עד שעשינו כל אחת מהפעולות האלה. והיום, זה חלק אוטומטי מהחיים שלנו. חלק ממשהו גדול יותר.
אנחנו קמים מהכיסא. ושוכחים שאנחנו מסוגלים לקום. אנחנו הולכים למקומות. ולא שמים לב להליכה עצמה. אנחנו רצים להספיק לאוטובוס. ומתעלמים מפלא הרגלים שזזות מהר קדימה בתיאום מושלם. אנחנו קופצים מעל שלוליות החיים. ולא מבינים שאנחנו עפים לטווח קצר.
זוהי מהות החיים. להתנגד לסדר הטבעי. לקחת כמובן מאליו את ההישגים. ורק כשאנחנו מאבדים אותם, אנחנו מתחילים לזכור פתאום מה היה. איך עפנו. את מה כבשנו. עם מי חייכנו. ובנשמה של מי נגענו. השארנו את החותם שלנו. ואפשרנו גם לו לעוף לרגע.
זו הסיבה שלפעמים מותר ליפול. כי בכניעה הרגעית יש הכרה בהיותנו אנושיים. יש הכרה ביכולות שלנו. קפיצה החוצה מהאוטומט. לתוך מנוחה רגעית. להפסיק להתנגד. כי יש רגע שבו אנחנו צריכים לעצור ולנשום. לאגור כוחות. להיטען. ולהיכנע. רק לרגע.
ואז, דוחפים. רגל ננעצת בקרקע. ועוד אחת. ועוד דחיפה. התיישרות. ידיים נשלחות כדי לאפשר לאבק הדרכים ליפול מעלינו. ולחזור ללכת. להחלים. להתחזק. כי מהות החיים היא להתנגד לכוח המשיכה. לנוע בכיוון אחר מהטבעי. ולעוף למרחקים קצרים.