מדי פעם קוראי הבלוג (ובוגרי הקורסים שלי) שולחים אליי פוסטים שעשויים להתאים לבלוג. הפעם, נעמה (שכבר פרסמתי פוסט שכתבה פה בעבר) שלחה אליי משהו יפהפה שבהחלט ראוי לפרסום. וזה הפוסט של נעמה:
========================
היא אהבה לנצח, והמדליות בוויטרינה שבחדרה יעידו שהיא גם ידעה איך. מסתערת על היעד בלי לראות אף אחד מסביב. המתח בשרירים. עיניים מכווצות. ממוקדות מטרה. והנה היא חוצה את קו הסיום, משאירה את השאר הרחק מאחוריה.
אבל התחרות הזו הייתה אחרת. לא הצליחה לפענח אותה. האם הבעיה בשותף שלה? זה מה שהיא אמרה לעצמה בפעם הקודמת. הפעם התירוץ הזה כבר לא יעבור. הוא היה אלוף. היא ידעה זאת. אז מה בכל זאת??
כאן היה צריך להשיט את הסירה בשניים. בתזמון מדויק של מאיות השנייה. כל סטייה מסיטה את החרטום ולישר אותו בחזרה זה לאבד זמן יקר.
היא יכלה לחתור בכל הכוח. זה לא היה עוזר – הסירה הייתה מסתובבת במקום. יכלה לעקוב אחריו ולבצע בדיוק את מה שהוא עושה – אבל זה לא היה בזמן. יכלה לנסות לחשב את התנועה הבאה שלו – הקצב, הגובה, הזווית. לא מספיק טוב.
לחוש אותו, לעלות על הגל ולהתחבר. להיות לגמרי שם.
קו הסיום כבר לפניה.
=======================