האינסטינקט הראשון שלו היה פשוט לצאת לדרך. וזה אינסטינקט טוב כשרוצים להצליח. הרי כל התכניות יפות על הדף. ואם לא נבדוק אותן במציאות לא נדע אם הן עובדות או לא. אז הוא יצא לדרך. נחוש וחמוש בהמון רצון טוב. כי הוא ידע מה צריך לעשות כדי להצליח.
הוא יצא לדרך כי נמאס לו שכולם רוכבים עליו. הבוסים לשעבר. אנשים שניצלו את טוב הלב שלו. את היד הרחבה שלא היססה לשלם עליהם. עליהם, שמעולם לא חשבו להחזיר לו טובה ולפנק אותו כמו שהוא פינק אותם. ועכשיו הוא שם לזה סוף ויצא סוף סוף לדרך. לכבוש את העולם. כמו שכולם אמרו לו שהוא מסוגל.
ואז הוא נתקל בהזדמנות שאי אפשר לסרב לה. וטוב שכך. כי המצב הכלכלי שלו לא היה משהו. והמיליונים שהבטיחו לו בהצעה הזאת… היו טובים מכדי לסרב. והם עשו רושם אמין למדי. חברה יציבה, לקוחות מרשימים. בהחלט לא משהו שמשדר רמאות. ובינינו, זו לא הייתה הבעיה.
תוך כדי הסתערות קדימה על 2 הדברים שכרגע היו לו ביד הוא הרגיש מלך. הוא כבר ראה את התוצאות הסופיות. זה נתן לו מוטיבציה כמו שמעולם לא הייתה לו. ובזמן שהוא דיבר בהתלהבות עם אנשים וקידם את הפרויקטים שלו, אנשים אחרים התחילו להסתכל עליו אחרת. זה החמיא לו.
הם ראו אותו אחרת, כאילו שהיה לו צד שלם שהיה חבוי כל אותם השנים. והם ידעו שאם הוא מקדם את העסק שלו בצורה הזו, אולי כדאי שיקדם גם את שלהם. אז הם גם הבטיחו לו הבטחות. אמתיות לחלוטין. והוא, שחשב שהוא יכול לעשות גם את זה במקביל, קיבל אותם בשמחה. הרי זה מגדיל את סיכוייו להרוויח.
ככל שהתקדם יותר בדרך, כך גברו ההצעות העסקיות שקיבל. אחרי הכל, עכשיו הוא נראה כמו איש עסקים רציני. מייצג קבוצה של חברות. מקדם אותן בלהט. דלתות נפתחו לפניו. ידיים נשלחו ללחיצה. תחושת הכוח שטפה אותו. ולמרות שעוד לא ראה אגורה מהעניין, הרגיש כאילו עוד שנייה הכסף מתחיל לזרום.
שם בדיוק החלה הבעיה. למרות שהיה נדמה שההצלחה מגיעה בכל רגע, היא כל הזמן התחבאה מאחורי הפינה. באותו הזמן, הפרויקטים החלו להצטבר. ובזמן שהחדשים והמלהיבים החלו לרתק אותו, דעכה האש מתחת לישנים. ואף עסקה לא נסגרה. כל פעם מישהו אחר נפנף בשטרות עתידיים ודעתו הוסחה קדימה.
הוא המשיך להסתער קדימה. כי קדימה זה הכיוון היחיד שהוא ראה. מאחוריו, שובל של אנשים מאוכזבים שציפו ממנו ליותר. מלפניו, הרבה מאוד מילים ופגישות. יודע כי בסוף הוא יפגע במשהו. אחרי הכל אי אפשר שלא לפגוע בכלום כשיורים לכל כיוון. וכן, הוא כבר פגע במשהו. בעצמו.
ללא כל כוונה, הוא הפך בהדרגה להיות ההוא שרק מבטיח הבטחות. וזה מצחיק. כי הם אלה שהבטיחו את ההבטחות. הוא רק הסכים. הם רק ציפו שהוא יעשה הכל כדי לקדם אותם. מוכנים לתת לו את כל מה שיצטרך עדי להגיע לשם. חוץ מכסף. רק שהוא כבר המשיך הלאה למבטיחים הבאים.
ובכך, הוא הפך להיות אחד מהאנשים האלה שתמיד אכזבו אותו.
לפעמים, עדיף לדעת מתי להגיד לא. ללכת על הדבר האחד שבאמת מניע אותנו, במקום להתפתות לדיבורים על סכומי כסף מנופחים שיגיעו בעתיד. במקום לקפוץ מתחום לתחום. מנושא לנושא. למקד את עצמנו בדבר האחד שבאמת עוזר לאנשים. כי הרדיפה האינסופית אחרי הכסף היא אינסופית. בור ללא תחתית.
אין דרך אחרת להצליח מלבד התמדה קדימה. ועד שהדבר שבו אנו מתמידים אינו פועל גם בלעדינו, אין טעם לפתוח כיוון התקדמות נוסף. במיוחד אם הוא בכיוון אחר. כי המשיכה לשני כיוונים בו זמנית מקבעת. תוקעת. מונעת מאתנו לממש. ובסופו של דבר, מושקעת המון אנרגיה. נגד עצמה. ואין התקדמות.
הגיע הזמן להפסיק את כל ה"מולטי טאסקינג". הגיע הזמן לעשות משהו אחד. אבל לעשות אותו כמו שצריך. לגרום לו לעבוד. ולדעת כי הדברים הנוספים עוד יגיעו. זו המשמעות של הביטוי "לשים את האגו בצד". לתת להצלחה להצטבר בקצב הטבעי שלה. ולשמור על מומנט התקדמות אחיד.