אלגוריתמים מציגים יותר ממה שכבר ראינו. לא חושפים אותנו לדברים אחרים שאולי נרצה לראות. ערוצי מדיה מודדים רייטינג של תכנים שבחרו עבורנו. מייצרים עוד מאותו הדבר שנאלצנו לראות. הרי אם צפינו, זה אומר שבהכרח אהבנו. רק מה אם לא חשפו אותנו למשהו שאולי נרצה לראות?
זו שאלת השאלות. האם אנחנו באמת כל כך צפויים? האם בהכרח נרצה עוד מאותו הדבר? ומה אם היו מציעים לנו בחירה אחרת? יכול להיות שהטעם שלנו היה מתרחב? אולי היה משתנה? אולי מרוב שצפינו בדבר אחד מתחשק לנו משהו אחר? האם בכלל היינו מעזים להיחשף למשהו חדש?
בדיוק בתפר הזה נמצא ההבדל בין הספרייה למנוע החיפוש. זו שמציעה את הבחירה ואת הרחבת האופקים. וזה שמנסה לחזות מה אנחנו באמת מחפשים. פתיחת המחשבה מול הנוחות המקבעת. היצירתיות מול חזרה תבניתית על חשיבת העבר.
כדי להבין מה הטעם שלנו, אי אפשר להסתמך על אלגוריתם. הרי את מה שאנחנו כבר אוהבים, כבר טעמנו. התרגלנו אליו. למדנו לרצות אותו. וגילינו טעמים חדשים כשטעינו בדרך. הלכנו לאיבוד. ואין לנו אפשרות לחזור למה שכבר מוכר. אז, אנחנו פוגשים טעם חדש. אהבה חדשה.
את זה, אלגוריתם לא יודע לצפות. את החדש ששונה מהישן. זה שלמדנו ברגע לאהוב. ואולי לא אהבנו פעם. או שמעולם לא התנסינו במשהו שדומה לו. ואת זה, האלגוריתם לא יודע לצפות. כי הוא עובד רק עם מידע קיים. ושום הצלבה לא תביא אותו להבין את יוצא הדופן.
לפעמים צריך להפסיק ללכת לעיבוד כדי ללכת לאיבוד ולמצוא את עצמנו מחדש.