איפה שהוא בין הזיכרונות לכעס, נמצאים גם הרגשות הטובים. אלה שאי אפשר למחוק באמת. רק לנסות לשים בראש מאחורה יחד עם הזיכרונות הטובים. כדי שהכעס ימשיך להצדיק את עצמו. כדי שתהיה לנו הצדקה למלחמת החורמה. כדי שנמשיך להרגיש ה"טובים" בסרט שבראש שלנו.
רק שאי אפשר לבטל את הזיכרונות החיוביים כמו שאי אפשר להגדיר אדם כרע או טוב מוחלט. כולנו מורכבים. הרבה פיסות של טוב ורע. עושים את המיטב עבור מה שאנחנו תופשים כמיטב. ולפעמים, אנחנו מפספסים. או שמישהו אחר מפספס כלפינו. לפעמים אפילו הרבה יותר מפעם אחת.
קל להיצמד לשנאה ולטינה. על אחת כמה וכמה לתחושת הצדקנות שנמצאת מאחוריהן. רק שעמוק בפנים יש פצע פעור. אהבה שלא נכבתה. ולפעמים מותו של אדם רק נותן לה לפרוץ החוצה. ביחד עם בכי עמוק על המצב שנוצר. לפעמים לא באשמת אף אחד באמת. ולפעמים… אין משמעות לאשמה.
היה שלום חבר יקר. אחרי הכל. תחסר לי מאוד. שכב על משכבך בשלום.