פעם היה רק ערוץ אחד בעברית. עבור חלקנו מדובר בזיכרון. עבור חלקנו זה סיפור ששמענו ממישהו. והערוץ הזה היה הדבר היחיד שהיה לראות. אז כולם ראו אותו. כולם ראו את סדרות הפעולה. כולם ראו את תכניות לימוד האנגלית בבוקר. וכולם ראו את החדשות.
היום יש מאות ערוצי טלוויזיה. הכל ומכל סוג. כל סדרה שנרצה לראות. כל סרט שיצא אי פעם. כל ענף ספורט שרק יתחשק לנו. בכל שפה כמעט. ועם כל אלה, עדיין יש תחושה שאין מה לראות בטלוויזיה. על אף המבחר. בדיוק כמו שהארון מלא בבגדים ולה אין מה ללבוש.
ליד ההגדרה הרשמית של שעמום יש שרבוב קטן בכתב יד. כי שעמום הוא לא רק רגש שלילי שנובע מחוסר עניין בגירויים הפיזיים והרגשיים שסביבנו. שעמום הוא גם הגעה למצב שבו אנחנו מוצפים כל כך באפשרויות עד ששום דבר כבר לא מגרה אותנו.
שעמום הוא המצב שבו אנחנו מוצפים בכל כך הרבה דברים דומים עד שכל ה"פרצופים" שלהם נראים לנו אותו הדבר. עד שהם נשמעים לנו זהים. שגרתיים. עד שאין כבר תחושה של שוני ביניהם. אנחנו קצת מאבדים את העניין. וזו הרי המהות של שגרה, לא?
כשסף הגירוי עולה אנחנו מחפשים את הריגוש הבא. הגדול יותר. המרגש יותר. והתגובות שלנו גם נהיות קיצוניות יותר. כאילו שאנחנו רוצים ליצור איזו שהיא דרמה. משהו שיעיר אותנו. משהו שיהיה "יותר". יותר מהר. יותר גבוה. יותר יפה. יותר חזק.
זו הסיבה לתחושת חוסר הריגוש שיש לפעמים במערכות יחסים. זו הסיבה לעלייה בתמיכה במתמודדי ריאליטי אלימים. זו הסיבה לטוקבקיסטים המתלהמים באינטרנט. הדחף למלא את הבור האין סופי של חיפוש הריגוש. ושום דבר לא מצליח להשביע את המפלצת.
בצורה מפתיעה, הפתרון נמצא במקום אחר. התשובה נמצאת תמיד במקום שבו מנסחים את השאלות. במקום שבו מפתחים מודעות. במקום שבו מפסיקים לרוץ בעקבות הרגש לרגע ומכוונים את מי שאנחנו. כמו שמכוונים כלי נגינה איכותי לפני תחילת ההופעה.
הכל מתחיל בהוקרת תודה. בתודה על מי שאנחנו. על מה שיש לנו. על הדברים שאנחנו לוקחים כמובן מאליו. כי קל מדי להתלונן. קל להתעלם ממשהו כל עוד הוא תקין. ואני לא אומר שלא צריך להסתכל על הדברים שחסרים לנו. אין צמיחה בלי שאיפה למילוי החסר.
עם זאת, הכרת מי שאנחנו ומה שיש לנו היא השלב הראשון ביציאה למסע. כמו ספירת מלאי. הערכה של הדברים שצברנו והשגנו. כולל הניסיון ולמידת ה"מה לא לעשות". וגם אז, אנחנו לא ישר יוצאים לדרך. בטח שלא לדרך ה"אכלו לי שתו לי".
התמקדות ב"מי עשה לי" היא התמקדות קלה מדי. בריחה מאחריות אישית. הרי לרוב האנשים החיים לא חילקו קלפים מנצחים. עם זאת, יש לא מעט אנשים שהצליחו לצאת ממצבים קשים משמעותית מאלה שלנו. וזה לא בגלל שהם היו עסוקים בבכי על מר גורלם.
הדרך היחידה לצאת מעבדות השגרה לחירות העשייה טמונה בהערכת הדברים שיש לנו. במתן כבוד להישגים שלנו. כי הריצה קדימה כשלעצמה אינה מספקת. היא אפילו בירוקרטית. לעשות סתם כי כבר התחלנו לעשות.
הערכת הדברים שיש לנו מאפשרת לנו לתת כבוד גם להישגים שאנחנו רוצים להשיג. להעריך אותם כשמגיעים אליהם. ולא סתם למלמל בצניעות "זה… זה כלום". כי זה לא כלום. זה הישג. והישג מוערך הוא כזה שמדרבן אותנו לעשות עוד.
הגיע הזמן להפסיק לרוץ מתוך שעמום.