משהו מלהיב אותנו. זה גדול. מדהים. רעיון העשור. ברור לנו שזה הולך להצליח. אין מצב שאנשים לא יבינו למה זה גדול. וזה יהיה גדול. בטוח. והנטייה הטבעית היא לשבת על זה. להתחיל לבצע. עכשיו זה הזמן. כשיש אדרנלין.
זה נכון שהרעיון החדש מדהים ומלהיב. זה נכון שאנחנו מלאים במרץ. מצד שני, הצלחה בחיים היא ממש כמו ריצת מרתון. כשאנחנו רצים ספרינט אנחנו מגיעים מהר למטרה קרובה. אין על מה לחשוב. פשוט לתת את כל מה שיש לנו ובכל המהירות קדימה.
רוב האנשים רצים את מרתון ההצלחה שלהם בספרינטים קצרים. מהר בכל הכוח ועוצרים כדי לנוח. שוב מהר בכל הכוח ורצים כדי לנוח. וזה מתסכל שבהתחלה דווקא הצלחנו לרוץ מהר ואז התעייפנו. במיוחד כי נראה שיש אחרים שעוקפים אותנו.
בהתחלה קל לזלזל בהם. הם התחילו לרוץ לאט כמו צבים. עקפנו אותם בסיבוב. זה אפילו הצחיק אותנו. רק שפתאום התעייפנו. והם שמרו על המהירות. נראים ערניים ונחושים. אז אנחנו רצים שוב ספרינט ועוקפים אותם. ואז עוצרים עייפים רק כדי שיעקפו אותנו שוב.
כשרצים מרתון צריך לחשוב לפני ותוך כדי. להרגיל את עצמנו לא לרוץ מהר מדי כי לזה התרגלת בריצת הספרינט. לנהל את הנשימה שלנו. לדעת מתי לשתות. לדעת מתי להאט ומתי להאיץ. לשים לב לכל דבר מסביבנו. ולהגיב מתוך חשיבה.
ריצת מרתון מלמדת אותנו על עצמנו. על הגבולות האישיים שלנו ועד כמה אפשר למתוח אותם. ואפשר תמיד עוד קצת. על הגעה למטרות. על איפוק. על חלוקת משאבים נכונה. על התמודדות עם הלא ידוע.
לפעמים חשוב להפסיק לרוץ במהירות למטרה מבלי לחשוב. לפעמים, צריך לדעת להסתכל מספיק רחוק. ולו רק כדי לראות שאנחנו רצים למרחק ארוך יותר ולהתאים את החשיבה שלנו.