ציפורן נלחצת כנגד שולחן העץ שוב ושוב. בהתחלה זה לא עושה שום שינוי. ואז נוצרת שריטה קטנה על פני השטח. זעירה. כזו שאפשר לשים לב אליה רק במישוש עדין. ואז שוב. נדמה כאילו בפעם השנייה אין שום שינוי.
בהעברה העשירית בערך, החריץ כבר נראה לעין. וגם אז יצחקו עליך. יכולת לעשות את זה עם מסמר או כל דבר חד יותר. אחרי הכל, הציפורן יכולה להישבר. ומעבר לזה, כשלוחצים איתה לאורך זמן היא מתחילה לכאוב.
והכי קשה להסביר להם למה. סתם כי יש לך את הגירוד לעשות את זה. כי חשוב לך להוכיח שאפשר. אחרים אולי עושים את זה אחרת או עושים משהו אחר. זה לא ממש משנה לך. לא נולדת כדי להפוך לעוד העתק של משהו שיש המון ממנו.
מישהו רואה אותך עושה את זה. בהתחלה הוא לא מבין למה. גם לך קשה להסביר. אז הוא מחליט לקחת סיכון. מעביר ציפורן על שולחן העץ שלו. ובפעם הראשונה הוא לא רואה שינוי. עכשיו הוא בטוח שנכשל. והוא נעצב.
אבל הוא רואה את ההצלחה שלך ורואה גם שההצלחה לא גרמה לך להפסיק. אפילו להיפך. וזה מדרבן אותו לעשות שוב. ואז הוא שוב נכשל. נעצב. ולומד לחזור לזה שוב, גם כשאין תמיד תוצאות. ואז מישהו רואה אותו.
בינתיים החריץ שעשית בשולחן כבר עמוק מספיק. אז החלטת להרחיב אותו. לעגל טיפה את הקצוות. להפוך אותו לאות. ואז עוד אות. ולפני ששמת לב, השם שלך נחרת בשולחן העץ העמיד לעד.
הדבר היחיד שעוד לא קלטת, הוא שגם שמם של אלו שבחרו ללכת בעקבותיך נחרת על השולחנות שלהם. ובהדרגה גם שמם של אלו שהחלו להעביר את הציפורן על השולחן סתם כי ראו אותם עושים את זה.
באיזה שהוא מקום בעולם, ילד שמעולם לא הכיר אותך מתחיל להעביר ציפורן על שולחן עץ. וילד אחר יראה שהוא עושה את זה.