להיות שוב פרא

היא הלכה בדרך הזו שוב ושוב. הכירה כל אבן וסלע. כל עץ ושיח. כל אדם שעבר על פניה ברך אותה לשלום. כל חיוך שלה נענה בחיוך אחר. הציפורים צייצו את אותו הציוץ כשעברה. ידעה בדיוק מתי הצל ינחת על פניה ובאיזו זווית. רק שזה לא גרם לה להיות שמחה יותר.

לא הייתה שום בעיה עם שמחת החיים שלה. חס וחלילה. היא בגדול הייתה אדם שמח. אוהבת אדם. הצליחה בחיים. רק שהמסלול הקבוע והצפוי מאוד גרם לתחושה מוזרה לעלות אצלה. כמו לשתות יותר מדי מים. כשזה כבר לא מרווה. אלא נותן תחושת מלאות סתמית.

כל יום בדיוק אותו הדבר. התוצאות צפויות. מצד אחד זה מאוד הרגיע אותה. הרי אין הפתעות שינערו את חייה. אין דברים שעשויים לשבש את מהלך חייה. ומצד שני, היא נולדה מרדנית. פראית. לא מאולפת. ולאורך הזמן שברו אותה. גרמו לה ליישר קו עם כולם. דחסו אותה לקובייה על פס ייצור.

בדברים שבאמת רצתה לעשות אין עתיד, כך אמרו. במקום שבאמת רצתה להיות לא מחכים לה, כך אמרו. האנשים שבאמת רצתה להכיר לא יסכימו להיפגש איתה, כך אמרו. ואמרו. ואמרו. ואמרו. ובעוד שמשהו אצלה בפנים זעק שאלה שטויות, היא יישרה איתם קו. לא רצתה להיות יוצאת דופן.

עם השנים, היא הרגישה שהיא נרדמת בחייה. הולכת ישנה. מתפקדת ולא נמצאת שם. כאילו שהמוח שלה נפל עם הדובים לשנת חורף. רק שעם הזמן, התחיל להתחמם. והקול הזעיר שצעק פעם, החל לצרוח. כי אי אפשר באמת לאלף חיית פרא לאורך זמן.

יום אחד, הלכה באותה הדרך שוב. זו שבה הכירה כל אבן וסלע. כל עץ ושיח. ופתאום נשמע צליל שבר. זו הייתה הנעל שלה. זו שנשחקה כבר מאותה הצעידה. עקב הנעל שלה, נשבר במקום. ולרגע, היה לה נדמה שהיא לא יכולה להתקדם. דמעות עלו בגרונה. רק שברגע אחד, נזכרה פתאום מה היא.

היא חלצה את הנעליים. זרקה אותן הצדה. והדרך, החלה להרגיש אחרת. האדמה הרכה מול כף הרגל החשופה. עלי השיחים שליטפו אותה. הרוח הנעימה. והאנשים שתמיד חייכו אליה, הסתכלו עליה במבט מוזר. הולכת שם יחפה. נדמה שהם בחיים לא יבינו מה זה ללכת באותה הדרך יחפים.

להיות שוב פרא.