עמוק בתוך הים. המים הכחולים שוטפים אותו. ולמרות שלא קרה שם שום דבר יוצא דופן, הוא הרגיש שם רגוע. ראשו מוביל אותו בין הזרמים. רואה קבוצות שמורכבות מדומים לו מתקהלות. לעתים, כי כקבוצה הם מסוגלים להתגונן טוב יותר. ולפעמים כי הרבה יותר קל להם לתקוף כקבוצה.
הוא תמיד אהב להרגיש קצת שונה. להיות חלק מהזרם כשמתאים לו. וליהנות מהשקט היחסי שלו לבד כשלא. רק שהפעם, כנראה שמשהו קרה. הייתה התקהלות מתחתיו. בזמן ששחה לשם החל כבר לשמוע את קולותיהם. לא. זה לא בסדר. חייבים לעשות משהו בקשר לזה.
הכל התחיל כשההוא התחיל לדבר, אמר לו אחד. הוא אמר את הדבר המכעיס ביותר ששמעתי. והוא צודק. יש פה חוסר צדק משווע. הגיע הזמן להפסיק את זה. אחר הביט בהם בכעס. איך אתם מעיזים בכלל. זה לא מה שקרה. הוא סתם מעוות את הדברים. אתם כולכם שטופי מוח.
הכועס התנתק מהקבוצה. צעק את דבריו ההפוכים. וסביבו, החלה התקהלות נוספת. חלק מהם שחה הלוך ושוב בין שתי הקבוצות. מביעים את דעותיהם לכאן ולכאן. כי הרי לא ייתכן מצב שאחר מביע את דעתו והם לא יביעו את שלהם. ומדי פעם, אחד נוסף יתפצל מהקבוצה והמצב יחזור על עצמו.
הוא נורא רצה להביע את דעתו. ברור שהייתה לו אחת. והפיתוי היה עצום. הרי כולם מביעים את דעותיהם. ודעתו לא פחות חשובה מזו של כל השאר. רק שהוא ראה עד כמה כל הזעם מניע זעם נוסף. ויכוחים על גבי מריבות. ירידה לפסים אישיים. ומרוב הרצון להביע דעה, לא נשאר מי שיקשיב.
עד כמה קשה לנקות את הראש כשאתה בתוך מים העמוקים. מוקף ברעש דעתני וזועם. שחה למעלה קצת. להתאוורר. ופתאום ראה שמיים מבצבצים מבעד לפני המים המנצנצים. הוציא את ראשו. ואז את גופו. חזר להיות הדוב שהיה. פעם. לפני שלמד לשחות.
בעודו מסתכל על המים, הוא קלט לפתע עד כמה הם שלווים. ועד כמה הטבע מסביבו רגוע. למרות שבמים העמוקים נעות להקות. נסערות רגשית. כל אחד נלחם על מקומו. להישמע. להיות אמצע הרעש שהוא יוצר. מוקף בדומים לו. וכל זה, לא מניד את פני המים. ולו בקצת.