להוריד את המשרד מהגב

עשר דקות על הקו. ביום שישי. הזמן אוזל. הוא ידע שאם לא יצליח לתפוס אותם, הוא נתקע. האינטרנט שלו מקרטע. לפעמים הוא לא מצליח בכלל להתחבר. רק שאת הלקוח שלו זה לא מעניין. הפרויקט חייב להיות מוגש ביום ראשון. ויש עוד המון מה לעשות.

הוא לא דחה לרגע האחרון. למען האמת, הוא היה כל כך קבור בתוך העבודה עד ששכח לסדר את האינטרנט. רצה להספיק רק עוד קצת. ועכשיו, בדקה ה-90 הוא מחכה על הקו. מקווה שלא מאוחר מדי, הוא חשב לעצמו. ולאחר נצח בן 25 דקות נוספות, ענתה לו הנציגה.

הוא הסביר לה את המצב. דיבר אל הלב שלה. רק שמבחינתה, היא יכולה לקבוע לו תור לטכנאי רק לרביעי הבא. למרות כל האמפתיה שהרגישה כלפיו. פשוט היא לא יכולה. והיא רוצה. זה פשוט לא אפשרי לעשות את זה. אלה הנהלים של החברה.

הוא חייב אינטרנט בסוף השבוע. ניסה שוב ללחוץ עליה. להלחיץ אותה. והיא בשלה. הם לא יכולים. ואם הם לא יכולים, הם לא יכולים. מה הוא יכול לעשות. אז הוא נאלץ לקבל את מה שאמרה לו. והתחיל לחשוב על פתרונות. כי אין לו ברירה. או שזה מה שנדמה לו בכל מקרה.

ביום שישי בערב, הלקוחה שלחה לו מייל. פתאום היא נזכרה במשהו. וזה חייב להיות חלק מההגשה ביום ראשון. היא התנצלה. זה פשוט היה חובה. והוא, שגם ככה היה לחוץ ונטול אינטרנט, הרגיש שהכול מתחיל לקרוס סביבו.

אז הוא שלח לה מייל בחזרה. הוא לא יספיק. יש לו בעיה עם האינטרנט. והוא יודע שזה לא באמת הבעיה שלה. רק שהיא כעסה. לא הקשיבה לו. פשוט ענתה לו שזה חייב להיות חלק מהעניין. וקינחה ב"שבת שלום". איזה שבת. ואיזה שלום. מלחמה עד יום ראשון.

הוא הרגיש תקוע. לכולם יש נהלים. כולם קובעים אותם כעובדה. והוא צריך להתאים את עצמו כל הזמן. לגחמות שלהם. לחוקים שלהם. כי אצלם זה קבוע. ו"אין מה לעשות". כי אלה ה"נהלים". והוא, שכל כך רצה לרצות את כולם, ויתר על הנהלים כבר מזמן.

כי איך יהיו מרוצים אם הוא עובד רק ב"שעות העבודה"? ומה אם יש משהו דחוף? ומה אם הם לא יהיו מרוצים? ומה אם יש רק דבר אחד קטן לתקן באחת עשרה בלילה? מה, בשביל 10 דקות של עבודה "לפוצץ" מערכת יחסים עם לקוח?

הוא הרגיש כמו חילזון שנושא את משרדו על גבו. לכל מקום שהלך. ועומס העבודה גרם לו לזחול כל הזמן. מדי פעם להציץ החוצה. רק שהעבודה הייתה מחוברת אליו. גרמה לו להתכווץ פנימה. ובדיוק כמו אצל החילזון, לא היה לו את עמוד השדרה להציב מחדש את הנהלים.

נהלים שיאפשרו לו לעבוד בצורה מסודרת. נהלים שיאפשרו לו לנוח. נהלים שיאפשרו לו לתמחר את התוצאות שלו בצורה מדויקת. והכי חשוב, הנהלים שיהפכו אותו לגוף שאנשים יכבדו. כזה, שיכבדו אותו כשיגיד ש"זה המחיר" או ש"אלה שעות העבודה". כי "ככה זה".

הוא לא ראה את הדמיון בינו לבין ספק האינטרנט. וזו בדיוק הבעיה. כי לחברה אין באמת מהות סודית. או ישות על טבעית. מדובר באנשים שעובדים בתוך בניינים. והזכות של האנשים שבה לומר "ככה זה" נשאבת מתוך אמונתם בכך.

רק שלא מדובר פה באמונה בהקיץ כדי לתחזק אשליה. מדובר כאן בהבנת דברים שקיומם עוזר לחברה להתקיים. אם אין סדר, אין התנהלות תקינה. אם אין התנהלות תקינה, ההכנסות ייפגעו וההוצאות יגדלו. ואם ההכנסות ייפגעו וההוצאות יגדלו, היא יכולה להיסגר.

זו הסיבה שבגללה הנהלים של ספק האינטרנט הם כל כך חד משמעיים. כי החברה מבינה שאין לה אפשרות להתקיים אחרת. ובגלל זה הנהלים שלה מוצבים שם. וגם לו אין אפשרות אחרת אם הוא רוצה להצליח אי פעם. להוריד את המשרד מהגב. ולהפוך לאיש מקצוע.