עם השנים, אנחנו מוקפים בפחות ופחות אנשים. פוגשים את אלו שבמסגרות הקיימות. ולא מחפשים חדשים. אחרי הכל, יש לנו עבודה. יש לנו זוגיות ומשפחה. יש לנו מספיק מה לעשות. ובזמן החופשי, מעדיפים לנוח כשאפשר. או לצפות במשהו בטלוויזיה. או לבלות.
ברור שזה לא מתוך כוונה. הרי להיות מוקפים באנשים שאוהבים אותנו זה כיף. לחזור לחברה המוגנת שלנו. זו שבה מקבלים אותנו כמו שאנחנו. מכירים אותנו. על הצדדים הנעימים יותר ופחות. והכל שם רגוע. קבוע. ומאפשר לנו להוריד מגננות.
רק שככל שעוברות השנים, אנחנו נמצאים בפחות מסגרות אוטומטיות. כמו לימודים, חוגים, צבא, עבודה ומקומות בילוי. מאלה שאנחנו בהם כי כל מי שסביבנו נמצא בהם. ושם אנחנו נמצאים עם אחרים. דומים לנו. שכיף לנו לפגוש אותם.
ברגע שהמסגרת מתפרקת, קשה לשמור על קשר. זה דורש מאתנו מאמץ. להגיע במיוחד כדי לפגוש אותם. להשקיע זמן וסבלנות. כדי לא לשקוע לאוטומט. להרים טלפון. לשמוע מה נשמע. לבוא לבקר. ואת כל זה, על חשבון הזמן שלנו. זה שגם ככה כל כך עמוס היום.
זו הסיבה שבגללה אנחנו מגבשים קבוצת חברים קרובה. כזו שאנחנו יודעים שרוצים להיות שם בשבילנו. בדיוק באותה רמה שאנחנו רוצים להיות שם בשבילם. כזו שגם אם לא נפגש כל הזמן נדע כי הם שם בשבילנו. ישמחו לפגוש אותנו בשנייה הראשונה שנוכל.
בלילה של יום שבת האחרון, חמק לי חבר אחד כזה. אדם מקסים. אדם שהייתה בו רק עשייה ומוכנות לעזור. אדם שהשאיר אחריו מאות המומים. ולא יחזור. קשה לעכל את זה. והכאב עצום כל כך. מרסק נפשות. מבקע חומות של אינספור דמעות.
רק שכדור הארץ לא חדל להסתובב בגלל האבל שלנו. אנשים המשיכו ללכת לעבודה. והציפורים המשיכו לצייץ. היקום בשלו. ממשיך כאילו לא קרה דבר. כאילו כדי להכעיס. להתריס. כאילו שזה לא משנה. וזה דווקא מאוד משנה.
בהתחלה, מוות של אדם אהוב מרסק אותנו. ואז, אנחנו נאלצים לקום ולהמשיך. כי החיים שייכים לחיים. רק שהמוות משנה אותנו. גורם לנו לחשוב על הדברים הקטנים. אלה שדחינו. ואולי לא היינו צריכים. כי מי יודע מה יהיה מחר.
הבעיה היא שהשינוי הזה הוא נקודתי. לטווח מאוד קצר. אם לא מגבים אותו בעשייה, אנחנו חוזרים לדחות. וכשהדי האבל האחרונים ישקעו למעבה ההדחקה, נחזור להתנהג כרגיל. כאילו נחייה לנצח. כאילו שתמיד יהיה מחר. כאילו וכאילו וכאילו.
זה מאפשר לנו לריב ריבים קטנוניים. לנהוג כאילו שום דבר לא יקרה לנו. לבצע עוד המון בחירות קטנות שלא היינו מבצעים, אם היינו יודעים שמחר נמות. ולדחות את הדברים החשובים באמת. כמו שיחה להורים. כמו זמן נוסף עם בני הזוג. כמו לקטוף את המטרות שלנו.
כמו לעזור יותר לאחרים. כמו לבחור את הבחירות שתמיד רצינו. כמו וכמו וכמו. ואולי אפשר לעשות את זה גם ללא כל המוות. אם רק נבחר. וזו הצוואה שלהם לנו. לבחור לחיות כל רגע. למצות את היום. ולדעת שאם מחר משהו יקרה, נהיה שלמים עם מי שהיינו.
שי, היה שלום חבר יקר. השארת אנשים שנהיו טובים יותר בזכותך מאחוריך. תמיד תישאר בלב שלנו.