הוא תופף עם העט. לא ברעש. תופף בשקט. לעצמו. יותר נהנה מתחושת הקפיצה של העט בתוך ידו מאשר מהצליל. היה לו מקצב בראש. מקצב, שהסיח אותו מהשיעור שבו היה. ולא כי השיעור לא היה מעניין. אלא כי הקצב בער בו.
כל דבר שקרה, הקפיץ את תשומת הלב שלו ממה שנאמר שם. והמילים, יצאו מפיה של המורה בקצב. חלק ניסה לרשום. חלק ניסה להתרכז. זקוף ומתוח קדימה. הוא כבר ויתר. לא הצליח לעלות על הגל. לגלוש איתם על המידע הזורם.
אז הוא תופף עם העט. ובצורה מעניינת, המידע זרם אליו. דווקא מהמקום שבו לא ניסה או השתדל. דווקא מהמקום שבו לא כתב. כי יש משהו בשחרור הלחץ שמאפשר לזרימה להתרחש. ולמרות שלא ניסה להקשיב, הוא מצא את עצמו מבין.
כל עוד המקצב שלו היה שונה מזה של דיבור המורה, היא הייתה הרעש שלו. והוא, היה הרעש שלה. רק שברגע שהחל לתופף בקצב הדיבור שלה, הוא עלה על הגל. במקום להילחם אתו. והיא, הפכה להיות השירה לקצב שלו.