לפעמים אדם מוצא את עצמו עצוב. הוא גם לא תמיד יודע למה. רק שזה קורה. והנטייה הטבעית של כולנו היא לנסות להבין. לנחם. להציע לעזור לו. אולי להפנות אותו לאיש המקצוע המתאים. ובינינו, זה הגיוני לחלוטין. הרי אכפת לנו ממנו. למה שנניח לו להיות עצוב?
רק שלפעמים כשאדם עצוב, הוא רוצה רגע בתוך העצב. לא כי עצב זה תמיד כל כך נעים. אלא כי לפעמים העצב נדרש. ולפעמים, צריך לעצור רגע כדי לאגור כוחות לפני שעושים. או לשקוע מספיק כדי לקבל החלטה שצריך לצאת מזה.
ולפעמים, כל מה שאדם עצוב צריך זה רק לדעת. לדעת שיש מי שייתן לו כתף ויכיל אותו כמו שהוא, גם כשהוא עצוב. לדעת שיש מי שייתן לו אוזן קשבת ולא ישר ינסה לשנות את מצב הרוח שלו. ולדעת שיש מי שייתן לו יד, כשייבחר לצאת משם.