הוא התחבא מאחורי הדלפק. מצמצם את עיניו בציפייה משתוקקת. מחכה שטקס הבוקר יתחיל. הסקרנות גירדה לו באצבעות. ילדים אף פעם לא היו טובים בלחכות בסבלנות. הרגל שלו טופפה. הוא אפילו לא שם לב לזה. זה פשוט היה החלק הכי אהוב עליו ביום.
הזקן הביא מהמרתף את המשקל הישן. איפס אותו. הזיז את משקולות המתכת ימינה ושמאלה. בעדינות. בדיוק כמו שראה את המורה הזקן שלו עושה. פעם אחר פעם. והוא, שרצה רק להיות הכי טוב שיש, נתן לידיים שלו לבצע את העבודה. ימינה ושמאלה. עד שהמשקל כבר לא זז.
ואז, הסתכל הזקן ימינה ושמאלה, לראות שאף אחד לא מסתכל. והזיז את משקולות המתכת עוד טיפה הצידה. איזן אותן שוב, כך שזה יהיה בלתי נראה. והילד, כבר לא הצליח להתאפק. רגע, אם כל כך השקעת לאזן את המשקל, למה להטות אותו בכוונה לאחד הצדדים?
הזקן חייך. המורה שלו, כך הסביר, היה סוחר זקן. והוא, לא היה יותר מבוגר מהילד כשלמד. והסוחר, היה אחד האנשים ההגונים שהכיר. לו היה מאזן את המשקל בצורה מדויקת, אנשים היו נאלצים לשלם בדיוק על מה שהם קיבלו. רק שזאת לא הייתה המטרה שלו.
הסוחר, כך הסביר לו הזקן, בכוונה תמיד זייף את המשקל. כך שהלקוח שרוכש תמיד יקבל יותר ממה ששילם עליו. זה אמנם רע לעסקים. רק שלא הכל בחיים הוא הכסף. ולפעמים, הלקוח שיקבל יותר ממה שהובטח, יחזור כדי לקבל עוד. וזו, כל תורת המסחר על רגל אחת.