בכל צעד קדימה. בכל תנועה. בכל שריר שזז. בכל מחשבה. העבר שלנו מתקדם אתנו. כל מה שעשינו. כל מה שלא עשינו. כל מה שעשו לנו. כל מה שלא עשו לנו. כל מה שהספקנו לעשות. כל מה שלא. וכל מה שאנחנו מתכננים. והכל מחובר ישירות בחוטי אנרגיה דקיקים למערכת העצבים הנפשית שלנו.
כל התקדמות מורכבת מ-2 כוחות מקבילים. כוח אחד, הוא זה שמניע את התנועה. נותן אנרגיה לכוח שמתפרץ. דוחף קדימה. השני, הוא זה שמאזן אותה. מושך אותה אחורה. לא נותן לה למשוך אותנו יותר מדי קדימה. כדי שלא ניפול. או ניפגע.
האיזון ביניהם, הוא זה שקובע את היציבות והחוזק של התנועה. יותר מדי קדימה, ואיבדנו את שווי המשקל. התנועה עברה את השיא שלה והחלה להיחלש. יותר מדי משיכה אחורנית, התנועה תיעצר לפני שהגיעה לשיא שלה. ותצא מאופקת וחלשה מדי.
רוב הזמן, אנחנו לא באמת שולטים בתנועה שלנו. נותנים לעבר שלנו לשלוט בכוח המניע ובכוח המאזן. ופשוט מתקדמים. אם יוצא לנו טוב, מעולה. אם לא, אנחנו מנסים להילחם בתוצאה. לשפר. להתפתח. לדחוף חזק יותר.
רק שהכוח שאנחנו משאירים בהיצמדות לעבר, לפעמים גדול יותר מזה שהוא נותן לנו. הפחדים שלנו והאמונות שקשורות למי שהיינו, מונעות מאתנו לממש את התנועה שצריכה להיווצר. ומה שפעם הגן עלינו, היום מונע מאתנו לפרוח.
לפעמים, הדרך הטובה ביותר לשחרר את העבר היא פשוט לעצור. להפסיק לנוע. לאפשר לכוחות הפנימיים להפסיק להילחם את מלחמתם הטבעית בדרך לתנועה. לא קדימה ולא אחורה. להתאזן. לנשום. להעריך את מה שיש. להסתכל קדימה. ולהיטען מחדש. כדי שרק עוד קצת, נוכל לחזור.