בהסתכלות ראשונה, אפשר היה לטעות ולחשוב שהם אותו הדבר. הם כולם היו עלים. ירוקים. על גבעול. זזים ביחד במשב רוח קרירה. רועדים כאשר טיפות הגשם נופלות עליהם. מתחממים בהנאה מקרני השמש של הבוקר.
והוא תמיד הסתכל למעלה. ידע שהוא לא יכל להגיע. אבל להסתכל לא עולה כסף. לא לעלים בכל מקרה.
היא היתה עלה הכותרת היפה ביותר. בהחלט מעל הרמה שלו. היא אפילו לא ראתה אותו. נמצאת למעלה מעל כולם. עושה כותרות. עושה עיניים לדבורים. היא היתה מאלה, שכל דבר שעשו הניב פירות בסופו של דבר.
והוא רצה להגיע למעלה. ידע שאם היא רק תראה אותו, היא תבין. תדע שהוא עשה בשבילה הכל. פתאום תבחין בו. תראה עד כמה שהוא שונה מכל השאר. ירוק. אבל קצת אחרת. הוא לא כמו כולם.
בזמן שהוא חלם עליה, הוא הפך לירוק מקנאה. רואה אותה שם למעלה. מבלה בזמן שהוא היה עסוק בלדאוג שקרני השמש והלחות יקלטו. כדי שהיא תוכל להמשיך להיות יפה כל כך. הוא עבד כל כך קשה בשבילה. והיא בכלל לא ידעה.
יום אחד הפרח התחיל לרדת מעט למטה ואיתו קצת הגבעול. ואז עוד קצת. ועוד קצת. עד שסוף סוף ולראשונה שניהם היו באותו גובה עיניים. והיא היתה קצת נבולה. כמעט סיימה את תפקידה. והוא עדיין היה ירוק. והוא עדיין אהב אותה.
בפעם הראשונה, הוא אזר אומץ וחייך את החיוך הכי גדול שיכל לחייך. אחרי הכל עלה. כמה שיניים כבר יש לו. והיא חייכה אליו בחזרה. קצת עייפה. היה בו משהו מדהים. ירוק. מעורר. מלא חיים. היא התאהבה בו ממש.
הוא לא היה פרפר. גם לא דבורה. הוא היה עלה ירוק. זהה לכולם. פשוט היחיד שהעז לחייך. וגם אם זה היה ברגע האחרון, זה היה הרגע שייקח איתו עד הסוף.