היא חיכתה לרגע הזה כל השבוע. התקלחה בזריזות ולבשה את הפיג'מה האהובה ההיא. זו שמרגישה כמו חיבוק מלטף בריח של כביסה נקייה. הכניסה את השקית למיקרו. חיכתה עד ששמעה את הגרעינים מפסיקים להתפוצץ. ובזהירות, העבירה את התכולה לקערה.
מוכנה? היא שאלה את עצמה. חיוך של ילדה קטנה, שמקבלת את הסוכריה שהבטיחו לה, עלה על שפתיה. בטח שמוכנה. היא הפעילה את הסרט. הכתוביות שמופיעות. המשפטים שנאמרו. היא הכירה את כולם בעל פה. משפט אחר משפט. מילה אחר מילה.
כמו הגיבורה, היא התאהבה בו כמו בכל פעם. ואז נפגעה ממנו עד עומק נשמתה. ואז התרגשה כשהוא חזר והתנצל. עיניה נצצו. היא אהבה אותה. היא אהבה אותו. היא אהבה את מה שקרה ביניהם. שוב ושוב. כבר הפסיקה לספור כמה פעמים צפתה בסרט.
היא כל כך אהבה את הסרט. כמו טקס החייאה לנפש שלה. וזה לא שלא צפתה באחרים. פשוט הסרט הזה, היה עוגן השפיות שלה. המקום שאליו יכלה לחזור ולהתמלא בעצמה שוב. במי שהייתה לפני שהחיים הפכו להיות כל כך מורכבים. איפה שהפרידות אמתיות. ולא כל כך פשוט לחיות.
כמו קסם, הסרט החיה את הילדה שבתוכה. זו שידעה שהכל יהיה בסדר. רק צריך להמשיך ולהתמודד. הדברים מסתדרים. רק צריך להיטען ולחזור לדרך. כי זה לא המבוגר שהפכנו להיות שדוחף אותנו קדימה מתוך אחריות. אלא הילד הפנימי שמקווה, מאמין ושואף להגיע אל הפרסים שעוד לא קיבל.