לא משנה מה ניסתה לומר, הוא חיכה בנחישות ליד הדלת. הראתה לו את הדוב החום שהכי אהב. והוא נשאר שם. עומד. מחכה. החליפה ערוץ. התוכנית שהכי אהב שודרה בדיוק. והוא נשאר לעמוד ליד הדלת. רק כדי לשמוע צליל אחד בלבד. הצליל, שלו חיכה כל היום.
הוא אהב את אמא. אהב מאוד. היא דאגה לו. פינקה אותו. והרעיפה עליו המון נשיקות ומתנות. רק שזה לא הפריע לטקס. הוא הצמיד את האוזן לדלת. מנסה לסנן את הצלילים ששמע. והיו לא מעט. הנביחות של הכלב שגר למעלה. דלת נסגרת. וטפיפות רגליים שרצות במורד המדרגות.
לא משנה מה אמא עשתה, הוא לא נתן לזה להפריע לו להקשיב. חיפש צעדים שנשמעים בצורה מאוד מסוימת. וצלצולים קטנים. צלצול של מטבעות נפגשים בתוך כיס. צרור מפתחות קופצני בכיס השני. הוא חיכה שאבא יחזור מהעבודה. וכל צעד, נשמע בהתחלה כמו. רק שמיד ידע שלא. כי לא היו צלצולים.
פתאום, הזמן עצר מלכת. צעדים נשמעו מרחוק. והוא, שלא התייאש, פקח את עיניו. זה נשמע כמו. יש סיכוי. ואפילו צלצולים. כן. זה בהחלט יכול להיות. ולרגע שקט. צליל של מפתח שנכנס לדלת. והוא זז אחורה. סקרן. משתוקק לגלות אם צדק.
אבא נכנס בדלת. מחזיק את התיק ביד. עיניו עייפות. שאגת אהבה. אבא. חיבוק ענק. סיבוב באוויר. ולרגע, שום דבר לא עניין או הטריד אותו בעולם. כי עכשיו, כששניהם אתו, שום דבר לא היה חסר לו יותר בעולם. הרגיש שלם. והחל לשחק עם שניהם במרץ, כאילו לא נפרדו מעולם.