הוא פספס את הפנייה. ופתאום קלט שאם יאלץ לעשות את העיקוף כדי לפנות שוב, הוא יאחר. למרות פס ההפרדה הלבן, הוא חתך שמאלה במהירות. בהתעלמות מוחלטת מהרכב שהיה שם. אפילו לא ראה את הילדים שכמעט הרג. חצופים. צפרו לו. באיזו זכות. שילמדו לנהוג.
היא נכנסה בכעס לחנות. מפזרת מבטים רושפים כלפי העומדים בתור. תוך כדי שחתכה את התור מהצד, היא דרשה מהמוכר לבדוק מה קורה עם ההזמנה שלה. לא אכפת לה מהתור. מבחינתה רק היא שם. מבחינתה הם החצופים. והיא דאגה גם להבהיר את זה בקול.
בדיוק כשהגיע לשיא של השיר, דפקו בדלת. המשטרה. השכנים התלוננו. אין להם כבוד כלפיו. עד שסוף סוף משהו משמח אותו. ומה אכפת להם. שייהנו קצת ממוזיקה טובה. ובאיזה זכות שלחו אליו שוטרים באחת וחצי בלילה. חצופים. רק ילכו השוטרים והוא יראה להם מה זה.
דבר אחד הם לא קלטו. עם כל ה"מגיע לי". וה"עכשיו תורי". וה"למה הם יותר חשובים ממני". בכל מקום שאדם מקטין אחרים, הם יישאפו להקטין אותו בחזרה. זהו טבע בני האדם. לא כנקמה. אלא כמימוש מי שאנחנו. מראות. בדיוק כמו שאנחנו אוהבים אנשים שאוהבים אותנו.
אין משהו אותנטי בבריונות. אין משהו אותנטי בכפייה. אין משהו אותנטי בפגיעה. אין משהו אותנטי בחוסר נימוס. אין משהו אותנטי בחוסר כבוד לשונה. ואם נגיד את האמת בפנים, אנשים מתחבאים מאחורי המילה "אותנטיות" בעיקר כשבא להם להצדיק אלימות ולהתנשא.
הקטן תמיד ישאף להקטין אחרים כדי להרגיש גדול. הפוסל תמיד יפסול במומו.
זה הזמן לעשות קצת חשבון נפש. רגע אחרי יום כיפור.