"עם מי אתה מדבר?", שאל המאסטר הזקן. "איתך", השבתי לו מיד. רק שהמבט שלו גרם לי להתחרט שבכלל פתחתי את הפה. עוד פעם אני והפה שלי. "זה מה שנדמה לך", הוא השיב מבלי לעצור. "עם מי אתה מדבר?".
הסתכלתי ימינה ושמאלה. למטה ולמעלה. אולי מישהו מתחבא בצללים. "איתך", השבתי שוב באופן מהוסס. "לא", הוא השיב חסר סבלנות. כאילו שהיה פה שיעור שפספסתי. רק שבאמת שלא הבנתי. עם מי עוד אני יכול לדבר בזמן שרק הוא היה שם. ואני פונה אליו.
"בתוך עצמנו אנחנו גרים", הוא אמר. "סגורים בחומות העבר שלנו. מקשיבים דרך המחשבות שלנו. מסתכלים דרך הזיכרונות והדמיונות. וכלואים בכלוב הרגש שאנחנו מרשים לעצמנו להרגיש. ובזמן שאנחנו חיים דרכנו, אנחנו לא חווים את האחר. אלא רק השתקפות של עצמנו.
אז עם מי אנחנו מדברים באמת? כמו יד קמוצה שמצביעה על האחר. אצבע אחת על האדם שמולנו. ארבע כלפינו. נדמה לנו שאנחנו פונים אליו. ואל עצמנו אנחנו מדברים. כל ביקורת. כל מילת תוכחה. כל תובנה. כל רגש. מהדהד מהפה שלנו החוצה ומהרגש שלנו פנימה.
השאלה שנשאלת היא האם אנחנו מרשים לעצמנו לפקוח את עיני האמת שלנו. את אוזני המציאות. ואת הרגש הפתוח. רק כדי להבין שאנחנו חווים את האחר כשיעור לעצמנו. איתם ואתנו. הנחש שאוכל את זנבו. מסתובב באינסוף. ולכן, עם מי אתה מדבר?".