אבל היא זרה. אין לי מושג מה להגיד לה. איך אפשר לפתוח שיחה עם אדם זר. ומה אם היא תסתכל עליי בצורה מוזרה. ומה אם היא תחשוב שאני דביל. או יותר גרוע. שאני מציק. היא בטוח באמצע משהו. אז אני בטוח מפריע. אולי עדיף שלא אדבר איתה. אלא אם תיצור קשר עין. זה כבר יוכיח שהיא מעוניינת.
אז הוא עבר מולה. מנסה לא להיראות כאילו שהוא מסתכל עליה. אבל כן הסתכל. כדי לראות אם היא תרים את עיניה. תיצור קשר עין. וההיא לא הסתכלה עליו. משהו בתוכו נשם לרווחה. כאילו שאפשר לחכות עם ההתרגשות לפעם הבאה. למרות שבאיזה שהוא מקום היה לו חבל.
היא הלכה מולו. שקועה בעולמה. לא מזמן נפרדה מחבר. ודווקא בצדק. התייחס אליה גרוע. היה לו חשוב להקטין אותה כל הזמן. והיא דווקא רצתה הפעם מישהו נחמד. מישהו שיהיה לה כיף אתו. שיפרגן אותה. שירים את הביטחון העצמי שלה. שתהיה לגמרי שלו והוא שלה.
פתאום קלטה אותו בקצה העין. רק שהייתה רגילה לאחרים. כאלה שניגשים. כאלה שלא מפחדים. והיא דווקא אהבה לראות אותו הולך מולה. קצת נבוך. גרם לה להרגיש בעצמה את אותו פרפור בבטן. ואיזו שהיא תקווה התעוררה בתוכה.
רק שהוא זר. ואין לי מושג מה להגיד. איך אפשר לפתוח שיחה עם אדם זר. ומה אם יסתכל עליי בצורה מוזרה. ומה אם הוא יחשוב שאני מטומטמת. או יותר גרוע. שאני סטוקרית. הוא בטוח באמצע משהו. אני בטוח אפריע. אולי עדיף שלא אדבר איתו. אלא אם יצור קשר עין. משם אדע מה לעשות.
הוא חלף על פניה. והיא על פניו. גב מול גב. וממשיכים ללכת. קצת מענישים את עצמם עם רגשות אשמה. כי אולי. ואולי. ואולי. ואז שוקעים לתוך מחשבות על מה זה אומר עליהם. זה שהם לא עשו את הצעד. זה שהם ויתרו לעצמם שוב.
ככה זה כשחושבים עבור אדם אחר. לא מגלים לעולם מה יכול היה להיות.