ויכוח עתיק יומין מתקיים כבר שנים. אנשי מקצוע המתגאים באיכות עבודתם מסתכלים אל קבוצה אחרת המתפקדת כמכונת מכירות משומנת בשנאה תהומית. ממוסחרים. ככה הם קוראים להם.
הממוסחרים, לדעתם של אנשי המקצוע, הם אלה שיוצרים יצירות קרות. מתוכננות. חסרות נשמה ואופי. יצירות הנשענות על תבניות שמראש תוכננו להצליח והרבה יחסי ציבור. הם מוכרים אותן בזול ובכמויות. מופיעים בכל אמצעי תקשורת. ומוכרים המון.
הקהל עושה רושם שאוהב אותם. אחרת הם לא היו כל כך מצליחים. בעיניהם של אנשי המקצוע, הקהל הזה הוא טיפש. אינו יודע להעריך איכות. אם היה יודע להעריך איכות היה עוצר ובוחן את איכות היצירה. ומיד פוסל את הממוסחרים והופך ללקוחותיהם.
מצד שני, הממוסחרים לא שואלים את עצמם איך הם סוגרים את החודש. יש להם מערכת כלכלית משומנת שסוגרת עבורם את הפינה הזו. יש להם זמן לצאת לחופשות. הם כבר לא מתפקדים מתוך חוסר. אנשים שיסננו עבורם את הביקורת השלילית של צקצקני האיכות.
ומכאן נובע הוויכוח הפנימי בנפשם של אנשי המקצוע האיכותיים ביותר. האם להמשיך ליצור מוצר איכותי שרק מעטים בעלי יכולת אבחנה ירכשו או להתחיל ליצור מוצר המותאם מראש לטעמו של הרוב, רק כדי למכור?
ואולי, ורק אולי, הם שואלים את עצמם את השאלה הלא נכונה.