והוא התחיל ללכת

הוא ישב ושתק בקצה העולם. ולא כי לא היה לו מה להגיד. אלא כי הוא אמר כבר כל כך הרבה בעבר. כל כך הרבה עד שלא הייתה יותר משמעות למילה. המילה נשחקה. איבדה את ערכה. את המשמעות. את הצורה. הפכה לאוסף רעשים עמומים שטבעו בים הרחש ההומה של החברה המודרנית.

מסתכל קדימה. קדימה אל האופק המדהים שנגלה לפניו. רואה מפסגת ההר את כל ההרים הירוקים עם הפסגות המושלגות. שומע את השקט שמופרע רק על ידי הרוחות השורקות. מרגיש את הקור חולף על פניו, מלטף אותו. ודמעה קטנה התגלגלה על לחיו עד שקפאה ונפלה על הקרקע.

זה הפתיע אותו. אחרי כל כך הרבה זמן שהשקיע בהתנתקות מהמילים עלתה בראשו מילה. הוא לא ניסה להילחם בה. או להעלים אותה. או להכניע אותה לתוך השקט שהפך להיות חייו. אלא נשם לתוכה. התמקד בה. וקיבל אותה כמו שהיא. קיימת בראשו. מהדהדת בקול סמכותי.

למרות שהוא שמע אותה בעבר, פתאום הייתה לה משמעות אחרת. מתוך השקט שעטף אותה, היא הפכה לחשובה בבדידותה. משמעותית יותר. עומדת בשביל עצמה. רגע של כוונה ממוקדת הגלום במילה. כמו סוללה טעונה. טעונה ומחכה להפוך לפעולה.

קדימה.

והוא התחיל ללכת.