ואז היא עפה. פרסה כנפיים. בטוחה שלעולם לא תחזור לשם. ואף אחד לא יזכור. הרוח תחת הכנפיים. האוויר הקריר מול המקור. השקט שבתעופה לבד. חותכת את האוויר. עם המטרות מול העיניים. מנופפת ודואה. הרוח איתה.
החופש. היא כל כך רצתה אותו. כל כך רצתה להפסיק להיות מי שהייתה. לצאת מהקן. היא ידעה שהיא מוכנה. ועכשיו היא שם. למעלה. העולם פרוס תחתיה. וכל מה שנשאר מהעולם שהיה ביתה הוא נקודות קטנות שנעות על מרבד ירוק אינסופי.
והיא הייתה מאושרת.
הכנפיים היו הדבר שהכי הרגישה אחרי מספר שעות של תעופה. המאמץ לא היה קל. ואז שאר השרירים המחוברים. ועדיין התעקשה להישאר למעלה. בשמיים הכחולים. כי זה המקום שלה. לבד. היא הגיעה לשם לבד. והוא היה רק שלה.
ואז הבינה. לא עפים ביחד בגלל יישור קו עם הלהק. או בגלל שהיא כמו כולם. אלא כי הלהק הוא מה שעוזר לך להישאר למעלה יותר זמן. לפעמים יש משהו בחוכמה המתגלגלת מדור לדור. והם חיכו לה בקן. מקווים שתחזור.
החופש שלה היה איתם. בחילופי העונות.
והיא הייתה מאושרת.