אף אחד לא יודע למה זה קרה באמת. זה תמיד סוג של ניתוח "היום שאחרי". כל אחד לוקח אותו לתוך התיאוריה שמראה עד כמה הוא צודק. מסובב את זה לצרכים שלו. ותמיד מפתיע עד כמה אף אחד מהם לא מסוגל לשחזר בעצמו את התוצאה. רק לחזות שוב בדיעבד.
לא משנה כמה ננסה לסובב את זה. לא משנה כמה ננסה לנתח את זה. לא משנה כמה נתפלפל על העניין. אין תיאוריה אחת שהיא "שגר ושכח". אין נוסחה אחת שתמיד תעבוד. כי זה לא עובד בצורה הזו, כל עוד בני אדם מעורבים בעניין.
זה לא אומר שאין מקום לניתוחי "היום שאחרי". זה לא אומר שאין מקום לנסות להבין מה עבד ומתי. זה רק אומר שנדרשים עוד 3 דברים שלא היו – יצירת תוצאה רצויה (ולא סתם "אלטרנטיבה"), תשומת לב לתגובות והתאמת דרך ההעברה לתגובות לאורך כל הדרך.
הנחה שבה "אנחנו יודעים מה הכי טוב להם" היא שגויה כמעט תמיד. אנחנו לא הם. אנחנו רק אנחנו. ואם אנחנו רוצים להניע אדם לעשות משהו, אנחנו צריכים להבין אותו באמת. לא לנסות להבין אותו. באמת לתקשר אתו. ולהתאים את התקשורת שלנו כלפיו. זו הדרך היחידה.
אם אין לנו שפה משותפת עם האדם השני ואנחנו מחליטים עבורו מה טוב לו, אנחנו סתם מתנשאים. זה לא יגרום לו לסמוך עלינו יותר. או לתת לנו להיכנס אליו ללב. ובלי אלה לא יהיה שינוי. בלי אלה, גם אם נכפה עליו את השינוי הוא ינטור לנו טינה.
גם אם נכפה עליו את השינוי, הוא לא יחזיק לאורך זמן. כי אדם צריך לבחור בשינוי לפני שהוא התבצע. ואם אין לו רצון אמתי לשינוי לא יהיה אחד. ולא יעזור כמה ינסו להפחיד אותו או לעודד אותו. אם לא יעשו את זה מתוך הבנת הדברים שבאמת עוברים לו בראש, הוא לא ישתנה.
השינוי המחשבתי הוא כמו לעזוב דירה. לא עוזבים דירה כל כך מהר. בטח שלא אם אין סיבה טובה. גם לא אם אין מספיק מתחושת הדחף לעשות. וגם אז, לא עוזבים דירה לתקופת מבחן ומשאירים אותה ברשותנו. צריך להגיע לנקודה שבה אנחנו שורפים את הגשר תוך כדי מעבר.
ולזה הכל מתכנס. וזה כל העניין. לא רק בבחירות לכנסת. גם בבחירות בחיים.