הרגיש סוף סוף בבית

הוא עמד על הצוק. הסתכל קדימה. מנסה להבין מה הרוחות אומרות לו. יודע בדיוק מה נמצא מאחוריו. שאריות העולם הישן. כל מה שהיה עד עכשיו. אדי מים במקום שבו היו מילים. המילים של כל מי שאמר לו בחצי חיוך מזלזל שזה לא יקרה. ולמרות שלא היה מודע לכך, הוא היה הדינוזאור האחרון.

כשהיה גור קטן, היה חייב להתאמץ יותר. בעולם של דינוזאורים, אתה חייב יתרון. במיוחד כשיש גדולים, מסוכנים או זריזים ממך. זה דורש ממך לעשות הכל כדי לשרוד. למצוא מזון במקום שאחרים לא מחפשים. כוחות להילחם עם חזקים ממך. או אומץ לברוח במקום להילחם קרבות אבודים.

השנים עברו, והוא צמח וגדל. צבר ניסיון מצלק. הפך לדינוזאור גדול ומטיל אימה. הרוויח את מקומו בשולחן הגדולים. אהב את זה. הרי עבד כל כך הרבה שנים כדי לבסס את מעמדו. וככזה, הרשה לעצמו טיפה להוריד מגננות. אז, כשכבר ידע כיצד להגן על עצמו. מודע היטב מי הוא ומה הוא שווה.

ואז החלו לנשוב רוחות אחרות. רוחות קרות. והייתה לו תחושה שמשהו קורה. הם כמובן, אמרו לו בהתחלה שזו רק תחילתה של עונת מעבר. וכשהתעקש, קראו לו מטורף. פרנואיד. דינוזאור עתיק שמפחד משינוי. אז הפסיק להילחם בהם. שמר את דעותיו לעצמו. וצדק. אבל לבד.

הוא שנא להרגיש צודק. תמיד נלחמו בו כשניסה להסביר. צחקו שהוא טועה. ואז כשהבלתי נמנע התרחש, פטרו את זה כאילו שהציק להם. אז מה אם צדק. מה. הוא לא רואה שעכשיו הם מתמודדים עם מצב חדש? רק שהוא, ידע שזה מגיע מראש. והרוחות הקרות המנשבות, היו הסימן שלו ללכת.

הוא לא עזב אותם. לא בהתחלה בכל מקרה. לא רצה להשאיר אותם לבד. למרות שהתייחסו אליו כמו שהתייחסו. אהב אותם למרות הכל. כי הוא היה דינוזאור. והם היו דינוזאורים. הוא היה משלהם והם משלו. רק שמשהו עמד להגיע. והוא רצה שישרדו. אחרי הכל, עם מי יתווכח.

בהתחלה הוא צעק. אחר כך דיבר. לחש. ואז הפסיק. הרוחות התחזקו עם הזמן. שלג החל לרדת. וחבריו, שלא היו רגילים לקור, החלו לצנוח. האחד אחר השני. כל השאר העדיפו להתעלם. זו סתם תקופה, הם אמרו לו. ולעצמם. הוא ידע שלא. והקור, רק חיזק את ההבנה שלו.

לאט לאט ההדחקה שלהם שהמצב מגיע הפכה לכעס. הכעס הפך לתחושת אשמה על שלא עשו מספיק כדי למנוע את זה. הכעס הפך לדיכאון חסר אונים. ולבסוף, קיבלו את המצב כמו שהוא. פשוט הפסיקו להילחם. רק שהוא, הכין את עצמו למצב. הרי אחרי הכל, מה שווה הידיעה ללא פעולה.

הוא עמד על הצוק. הדינוזאור האחרון. מבכה בתוכו את המצב. את אבדן חבריו. מפחד מהעתיד. חושב על הצעד הבא. לא יודע אם הוא מוכן לעשות את מה שנדרש. רק שאם כל הדינוזאורים מתו בגלל הקור, עליו לעשות את הצעד קדימה. ולהשאיר את הכל מאחוריו. כבר לא נשאר לו למי להטיף. רק לפעול.

נשימה עמוקה. עצימת עיניים. צעד אחד קדימה. ועוד אחד. עד שלא היה צוק יותר. הרוח הקרה צלפה על פניו. והוא, פרש את כנפיו החדשות. הפך לציפור. דאה לשמיים. ולהפתעתו, מצא שם את כל אלו שהיו כמוהו. אלו שידעו להכין את עצמם ולא הקשיבו להם.

ככל שעף איתם יותר, כך נהיה פחות דינוזאור. הם, היו בדרכם למקום חם יותר. ויותר מכך, הם היו בדרכם להפוך לציפורים. חסרות גבולות. דואות ועפות. מסוגלות להגיע בקלות למחסה. למצוא מזון. ויותר מכך, להגיב לכל מה שקורה סביבם בקלות גדולה יותר.

העתיד לפניו. רוחות חמות דוחפות אותו למעלה וקדימה. מוקף ואהוב. ואז, הרגיש סוף סוף בבית.