במהלך השנים, פיתחנו הבנה עמוקה מי אנחנו. "מי שאנחנו" מורכב לרוב מהדעות שלנו וממה שאנחנו מסוגלים לעשות. באותה המידה, "מי שאנחנו" מורכב גם ממה שאנחנו לא. מהדעות שבהן אנחנו לא מאמינים ולעתים אפילו נגדן. ומהיכולות והמיומנויות שלדעתנו אין לנו. רק שזו לא עובדה מוגמרת.
לפעמים, זה טוב שאנחנו כל כך מוגדרים. זה עוזר לנו לקבל החלטות טוב יותר ובקלות גדולה הרבה יותר. כי אנחנו צריכים לבחור בין פחות אפשרויות. רק שההגדרות האלה, לפעמים שגויות. והן מתבססות על ניסיון שנובע מלמידה לא טובה. ולא בהכרח מחוסר יכולת מולד לעשות משהו.
הדוגמה הכי טובה היא היכולת לצייר. האתגר הגדול של רוב האנשים בנוגע לציור לא קשור לחוסר היכולת שלהם לצייר. כל אדם יכול לצייר. ולא רק לצייר. לצייר טוב. רק שמשום מה, זה לא עובד להם. או לפחות, לא עבד להם כמה פעמים. אז הניחו שהם פשוט לא טובים בזה ושמו את זה בצד.
אם נפרק את המושג "לא עבד להם", נוכל להבין יותר טוב למה. זה הכל מתחיל מהראש. מהדמיון שלנו. יש לנו שם איזה משהו שאנחנו רואים בצורה ברורה. ואז, אנחנו מניחים שהדבר שאנחנו רואים בראש ייצא ישר מהיד כשנניע אותה עם העיפרון או העט.
רק שמה שיוצא לנו משם, לא דומה למה שראינו בראש. אותו הדבר בנגינה. כשעשינו בחדר שלנו ב"כאילו" שאנחנו מנגנים בגיטרה כששמענו מוזיקה. והיינו בטוחים שככה זה יעבוד עם גיטרה אמיתית. עד שניסינו את זה על גיטרה אמיתית. ולזוועתנו, אלה לא היו הצלילים שאליהם כיוונו.
למה זה קרה? כי בהתחלה, אין סנכרון בין הדרך שבה אנחנו מדמיינים לדרך שבה אנחנו עושים נכון. זה לוקח זמן. תרגול. התנסות חוזרת שוב ושוב. עד שהיד זזה בצורה הנכונה כך שהקו במחשבה שלנו נראה וממוקם נכון על הדף. והיד הפורטת, מוציאה את הצליל המדויק שאליו כיוונו.
למידה אמיתית מתקיימת במקום שבו אנחנו לא מתייאשים. אלא כל הזמן בוחנים איך לעשות טיפה אחרת. עד שאנחנו מוצאים את חלק הפאזל שיתאים. ואז את הבא. והבא. עד שהגענו ליכולת מתפקדת. ותרגלנו אותה שוב ושוב עד שהפכה להיות חלק זורם ממי שאנחנו.