היה קר בחוץ. השמש בדיוק התחילה לעלות. ואפילו חיכוך של הידיים היבשות לא הצליח ליצור חום. הזקן הדליק את האש. וכשלהטה, שם את הפינג'ן עליה. שניהם הושיטו את הידיים לכיוון האש כדי שלא רק הקפה ייהנה ממנה. הפשירה את החיוכים שלהם.
בזמן שהזקן מזג את הקפה, הסתכל עליו הבחור בתשומת לב. תנועה אחר תנועה. ללמוד את האומנות שעוד מעט תיכחד מאחורי מכונות האספרסו. מי יודע כמה עוד שנים יש להם ביחד. אז הוא חרט כל תמונה וכל מילה. יודע שאחרת, הוא יתחרט.
הזקן לא ערבב את הקפה שמזג. פשוט נתן לגרגרים לעשות את מלאכתם. חלקם צפו. חלקם שקעו. והבחור, כבר היה חסר סבלנות לשתות את הקפה. לחמם את עצמו ולהתענג על הטעם והריח. הושיט את היד לכיוון הכוס. רק שהזקן עצר אותו.
"תן להם רגע", אמר בחיוך. "הם כמו החיים. לפעמים, כשרצים מהר מדי, לא נותנים למה שבאמת נותן את הטעם לעשות את שלו. רוצים לסלק את כל המכשולים בדרך לפרס. רק שהם, צריכים לעשות את שלהם. לתת טעם לכל העניין. ולפעמים, זה רק עניין של זמן עד שישקעו מעצמם".
ועד היום, המילים הדהדו בראשו. מתגעגע לזקן שלו. מוכן לחכות בחוסר סבלנות שוב, ורק לשתות בצמאה את המילים. לשמוע את הקול. הקול שנתן לו כל כך הרבה טעם בחיים.