במקום שבו הזמן פוגש את המים. בפינה של קצה היקום. נמצא מקום אחר. רגיל. לא נוצץ. בלי סודות. בלי טכניקות. בלי מילים נוצצות. בלי נביאי סרק שמבטיחים הבטחות תפלות במילים מתוקות. מקום אחר לגמרי. ושם, בתוך תיבה, נמצא הסוד שהוא לא סוד.
הרבה ניסו להגיע אליו במהלך השנים. הרבה מספרים שכבר הגיעו אליו. רק שהם משקרים. כי מי שנחשף לסוד שהוא לא סוד, לא חזר לספר על זה. לא לימד אותו לאף אחד. לא סיפר על המסע שעבר. כי הם הבינו את מה שהיה צריך להבין.
הסוד שהוא לא סוד, הוא ההונאה שהיא האמת. זו שכשנחשפים אליה מבינים. כמו קסם שנחשף. ובאותו הרגע, מאבד את יכולתו להקסים. רק שהמציאות שנחשפת מאחורי הווילון, פותחת את המוח בדרך שאי אפשר להסביר במילים.
מורידה את המסכות מהמציאות הערומה. זו שאנחנו מעדיפים שלא להסתכל לה בעיניים. יודעים בדיוק מה היא דורשת מאתנו. ומעדיפים להתכסות מעל לראש כמו ילדים קטנים. וזה בדיוק הסוד שהוא לא סוד. או שלא. מאיפה שאדע. אם הייתי מוצא אותו, לא הייתי כאן כדי לספר.