המשאלה

הוא זרק את המטבע. היא פגעה בדופן הבאר מספר פעמים. ואז שקט. לא היה לו מושג אם היא נחתה על הקרקעית או לא. רק תיאר לעצמו שכבר הייתה אמורה להגיע לשם. עצם את העיניים בחוזקה. הביע משאלה. והאמין בה כמו שרק ילד יכול.

מזג האוויר לא השתנה. לא קרה סביבו שום דבר מיוחד. ולא היה לו מושג אם זה עבד. רק שהוא קיווה מאוד. אם זה לא יעבוד, לא יקרה כלום. אם המשאלה שלו תתגשם, הוא יהיה מאושר. הוא בחר להיות מאושר. והלך משם עם חיוך גדול שמרוח על שפתיו.

הסתכל ימינה ושמאלה. חצה את הכביש. והגיע לשביל. הלך עם כולם. עבר את האיש שבכניסה. והגיע עד הבניין. הבניין הכי גדול שיצא לו לראות עד אותו הזמן. ודרך השער עברו הרבה אחרים. כמוהו. ממהרים פנימה. כאילו חיכה להם שם אוצר.

בחשש הוא שינן לעצמו שוב את מספר החדר. את מספר הקומה. שלא ישכח. הוא הבטיח. כאילו פחד שהעצירה בדרך הסיחה את דעתו. רק שהיא לא. הוא זכר את המספר. 7. ובפחד מלא סקרנות הוא נעמד בכניסה לחדר.

המון שולחנות. רוב מקומות הישיבה כבר היו תפוסים. ובחלקם היה עדיין מקום לשבת. רק שהוא לא הצליח להתעלם מהפחד. מה יקרה אם לא יהיו נחמדים אליו. איך השאר יגיבו. מה יגידו עליו. ומה הם יעשו. קיר דמיוני ניצב בינו לבין הכיתה. והרגליים לא זזו קדימה.

הוא עמד שם קפוא מספר שניות. בין הפטיש לסדן. הזמן אזל. בכל רגע השיעור יתחיל. עצם את העיניים. נשם עמוק ולקח צעד אחד קדימה. נעמד לפניהם. והתחיל ללמד. כי אין אופציה אחרת. דג שוחה במים. מורה עומד בפני כיתה.

הם ישבו מולו סקרנים. הסתכלו עליו. ולאט לאט החלו לחייך יותר. נרגעו. צחקו. אהבו אותו. הקשיבו בעיניים פעורות. גילו שהם יכולים הרבה יותר משתיארו לעצמם. והוא ידע שהמטבע הגיעה לקרקעית. משהו בתוכו חייך אליהם בחזרה.