הרשתות החברתיות הביאו הרבה דברים טובים לחיינו. הם הביאו אותנו למצב שבו ניתן ליצור קשר עם חברים ואנשים חדשים ללא כל מאמץ. להתעדכן בצורה שוטפת בכל דבר שקורה בעולם. ואפילו לאוורר כעסים ולחצים שמצטברים אצלנו במהלך השבוע.
אנחנו רואים אחרים משתפים. קוראים את הדברים שלהם. מזדהים איתם. וכותבים גם בעצמנו. אפילו חושבים לפעמים כי אלה שלא משתפים כל מחשבה שעוברת להם בראש הם קצת פחדנים. כי "להגיד את האמת בפנים" הפך לערך כל כך חשוב במדיה החברתית.
אנחנו משתפים את המחשבות על המצב. על הבחירות. על דברים שהכעיסו אותנו בחדשות או בחיים. ומדי פעם גם איזה דבר משמח או 2 (או תמונות של חתולים). כי זו בדיוק התחושה שמתקבלת – ברוכים הבאים לעשור שבו אין מעצור בין המוח ליד או לפה.
כל מחשבה נכתבת. מבלי לחשוב במי אנחנו פוגעים. כי האמת שלנו חייבת לצאת לאור. ההומור שלנו חייב להישמע. ובגלל שכולם עושים את זה, זה מרגיש לנו לגמרי בסדר. אם מישהו ייפגע מהאמת זה רק לטובתו. כך נהוג לחשוב. כי זאת האמת. ואנחנו "עושים לו טובה".
לא מזמן סיפר לי מכר מפורסם שבאמצע היום ניגש אליו אדם זר ואמר לו שהוא "חרא של בן אדם". הוא קרא משהו שהיה כתוב עליו. ורק היה חשוב לו "להגיד את האמת בפנים". המכר לא חשב פעמיים וענה לו בהומור שהוא יודע שהוא כזה כבר שנים והודה לו על הביקורת.
כששאל לשמו של אותו מעביר ביקורת, ההוא ברח משם. העיקר שאמר את שלו. מבלי לחשוב פעמיים. מבלי להכיר באמת. מבלי לנסות להבין מה קרה. סתם שטף של מידע ללא יכולת חשיבה באמצע. פעם היו קוראים לזה טאקט. היום יש תחושה לפעמים כאילו שזו מילה מגונה.
כל כך קל לשנוא, לזעום ולהיעלב. כל כך קל עד שאיבדנו את היכולת לבחון מתי אנחנו גורמים לאחרים לשנוא אותנו, לזעום עלינו ולהיעלב ממנו. כי ה"אנחנו" הפך איפה שהוא לחשוב יותר מה"הם". וכמו שקל ליצור מערכות יחסים ברשתות החברתיות, כך קל גם לאבד אותם.
העניין הוא שה"הם" הם חברים שלנו. הם לקוחות שלנו. או לפחות לקוחות פוטנציאליים. וגם אם לא נשים לב שהם יפסיקו להיות חברים שלנו בפייסבוק, העלבון ימשיך איתם גם למערכת היחסים שלנו במציאות. כי הם לא סתם פרופילים שרבים איתם. או צוחקים עליהם.
ובזמן שיהיה הכי לא נוח עבורנו זה יצוף. כי גם הם בני אדם.