הוא קם מהכיסא שלו. עצבני. עכשיו הוא היה חייב להגיב. כי כאלה שטויות הוא לא שמע כבר המון זמן. זה פשוט לא נכון, הוא סינן מתחת לשפמו כלפי הבחור הנמוך. אני אומר לך שראיתי את זה. במו עיניי. ולא רק שזה לא דומה למה שאתה מספר, זה גבוה כמו עץ. רחב כמו משאית. לא היית שורד דקה.
הבחור הנמוך נרתע לרגע. לא ציפה להתנגדות כזו. זועמת. בטח לא מהבחור המזוקן והמגודל מהשולחן ליד. רק שהדחף להגיד את המילה האחרונה היה גדול ממנו. באמת? אז אני אומר לך שנאבקתי עם זה. ובקושי הצלחתי להימלט. זה לא היה כל כך גדול. רק שבפעם הבאה שאתקל בו, אחסל אותו.
הרוחות החלו להתלהט. מישהו הרים את ידו באופן מאיים. חברו החזיק אותה אחורנית. למנוע הסלמה. רק שהבחור שמולו היכה אותו. הדם פמפם בעורקיו. זה הפך להיות גדול מכדי שיהיה אפשרי לעצור אותו. ומהר מאוד כל האנשים במסבאה היו מעורבים בקטטה עצמה. כולם, חוץ מהברמן והבעלים.
אתה לא מתכוון לעצור אותם?, שאל הברמן. לא, ענה לו הבעלים. על מה שישברו, הם ישלמו. ואחרי שכל זה יסתיים, הם ישלמו גם על השתייה. אבל, אבל… המשיך הברמן. אתה יודע שאני זה שמצולם בתמונות. מחופש למפלצת. לא כדאי לספר להם שהכל המצאה שלנו?
אל תטרח. הם לא יאמינו לך, השיב הבעלים. וחוץ מזה, תלמד מכל העניין. ככה בדיוק עושים עסקים. הוא חייך חיוך קטן ועבר לחדר האחורי. שקט שם הרבה יותר. והרבה יותר נוח לו שם לספור את הכסף. אחר כך, הוא ינקה את כל הבלאגן. ומחר, יום חדש. יום חדש ואותו הדבר.