זה הפחד. לא השנאה. זה הפחד שגורם לנו לעצור ולהילחם בזעם עיוור. כזה שמראה לנו אויב מיידי ומסמן אותו כטיפש. כנחות. כתמים. כרע. כאחד שבסופו של דבר יגרום לנזק. לנו ולאחרים. ובעידן הפייסבוק. כולנו לוחמי צדק. או סתם לוחמים. או סתם נלחמים. או סתם.
הפסקנו להקשיב למי שלא אומר את מה שאנחנו רוצים לשמוע. ולא כי אנחנו אטומים. או נחותים. או רעים. או מעוניינים לגרום נזק. לנו ולאחרים. אלא כי בעידן הפייסבוק אנחנו נלחמים על מי שאנחנו. על התדמית שלנו. ועל ההשתייכות שלנו. מצדיקים את הצד שלנו. מחפשים בזעם עיוור הוכחות שהאחר טועה.
זה הפחד. הפחד שאנחנו טועים. הפחד שלא ישמעו אותנו. הפחד שלא נמצא את המקום שלנו. הפחד שנהיה בצד הלא נכון. ואיך מצדיקים את הלא נכון. אף אחד לא רוצה להיות בצד הלא נכון. הצד שטעה. הצד שלא מוכנים לשמוע את ההסבר שלו. הצד שאין לו מקום. הצד הלא נכון.
מרוב הפחד שלא ישמעו אותנו, אנחנו לא נותנים לאחרים מקום בשיחה. מרוב הפחד שלא נמצא את המקום שלנו, אנחנו לא מאפשרים לאחרים להיות במקום אחר. מרוב הפחד שנהיה בצד הלא נכון, אנחנו עסוקים בלנסות לגרום לאחרים להרגיש בצד הלא נכון. אחרי הכל, זו אמונה שמגשימה ומנציחה את עצמה.
הם צועקים. הם צווחים. הם משתמשים בכל מניפולציה אפשרית. ובסופו של יום הם נשארים לבד. הכי צודקים ולבד. הכי חזקים ולבד. ובלבד שלהם אין מקום בשיחה במונולוג של הראש. ובלבד שלהם הם לא מוצאים את מקומם. ובלבד שלהם אין צד נכון. יש רק לבד. לבד. צודק. מנצח. לבד.
היום שבו ניקח בחזרה את הכוח יהיה היום שבו נסכים להכיר בדעות אחרות. לא להסכים איתם. רק להסכים להכיר בהם כאפשריים. להבין שיש אנשים שחווים את המציאות אחרת. שהסרט שיש להם בראש הוא שונה. שההסבר שיש להם בראש למה שקרה הוא שונה. שהתחושה שהם חווים היא שונה. למרות שזו אותה המציאות.
היום שבו ניקח בחזרה את הכוח יהיה היום שבו נסכים להכיר בקיומם של אחרים. ברגשות שלהם. ברצון שלהם להרגיש גם צודקים. ולא לקחת מהם את זה. כי הצדק שלנו לא שווה יותר מהצדק שלהם. והרגשות שלנו לא שווים יותר מהרגשות שלהם. אפילו אם נדמה לנו שאנחנו צודקים יותר.
היום שבו ניקח בחזרה את הכוח יהיה היום שבו נשמור על הקווים האדומים שלנו מבלי לפגוע באלה של אחרים. כי חופש הדיבור לא מיועד כדי להקטין אדם אחר. או את דעותיו. או את מעשיו. או את עיסוקו. רק כדי לצאת צודקים בסתם עוד ויכוח מטופש. ויכוח שלא ישנה כלום. מלבד שבירת התקשורת בינינו לבינם.
בלי היכולת לדבר יש רק לבד אחד גדול. בלי היכולת להקשיב יש רק לבד אחד גדול.
ואם לא נתפוס את עצמנו בעיניים,
נגלה שלהישיר מבט אל תוך הלבד הענק הזה,
זה הרבה יותר מפחיד מלהסכים לקבל את השונה שנמצא לידינו.