"ההבדל בין רוח לנשמה", אמר המאסטר הזקן, "הוא מה שקורה כשעוצרים. כשמפסיקים לזוז. רוח קיימת כל עוד היא נעה. נראית עוצמתית כשמניעה בעוז תנועתה את העצים, החיות והאנשים. רק שכשהיא עוצרת… באותו הרגע היא נעלמת.
נשמה מתעצמת דווקא כשאנחנו לא בתנועה. ממלאת אותנו בצורה מלאה יותר. כמו גז. מקבלת את הצורה של מה שאנחנו באותו הרגע. בגלל זה, אנחנו לא יודעים מי אנחנו. כי אנחנו, משתנים כל הזמן. ולמרות שאנחנו משתנים, אנחנו עדיין אנחנו".
התלמיד הביט בו, מבולבל. המאסטר חייך: "אתה הרי היית חייל. זה היה התפקיד שקיבלת. כלי הקיבול שלך. ולזה הפכת. ועכשיו אתה תלמיד. זה התפקיד שעכשיו התמלאת לתוכו. מה שהשתנה הוא כלי הקיבול שלך. ההגדרה, אם תרצה. רק שמי שאתה לא השתנה. פשוט מילאת את התפקיד.
כדי להיות הרבה יותר מי שאתה, עליך לעצור. לא להאמין שאתה כלי הקיבול שלך. להבין את עצמך. ולבחור להיות כל כלי קיבול שמשרת אותך. כשצריך לטפס, היה קוף. כשצריך לעבור מכשולים, היה מים. כשצריך להניע אחרים, היה רוח. וכשאתה רוצה לחזור לעצמך, עצור".