הביצה

לפני תקופונת קראתי סיפור באנגלית שממש גרם לי לעצור שניה ולחשוב. זה לא שקיבלתי אותו כצורת חשיבה או משהו. היה בו מסר שהיה מעבר למילים שגרם לי לעצור ולחשוב. ברשותכם, רציתי לחלוק אותו.

אחרי שקיבלתי אתמול אישור מהסופר לתרגם ולפרסם, קבלו את "הביצה" מאת אנדי וויר:

——————————————————–

היית בדרך הביתה כשמתת.

זו היתה תאונת דרכים. לא משהו יוצא דופן, ועדיין קטלנית. השארת מאחור אישה ושני ילדים. המוות היה נטול כאבים. הפרמדיקים ניסו לעשות כמיטב יכולתם להציל אותך, אך ללא הצלחה. הגוף שלך היה כל כך מרוסק שעדיף לך ככה, תאמין לי.

ואז פגשת אותי.

"מה… מה קרה?" שאלת. "איפה אני?"

"אתה מת", עניתי בצורה עובדתית. לא מצאתי טעם בהתעסקות עם מילים.

"היתה… משאית והיא החליקה…"

"כן", השבתי.

"ואני… מתתי?"

"כן. אבל אל תרגיש רע בקשר לזה. כולם מתים", אמרתי.

הסתכלת מסביב. לא היה שם כלום. רק אתה ואני. "מה זה המקום הזה? שאלת. "זה החיים שאחרי המוות?"

"פחות או יותר", השבתי

"האם אתה אלוהים?" שאלת אותי

"כן", עניתי. "אני אלוהים"

"הילדים שלי… אשתי", אמרת.

"מה בקשר אליהם?"

"הם יהיו בסדר?"

"זה מה שאני אוהב לראות", אמרתי. "רק מתת והדאגה העיקרית שלך היא למשפחה שלך. קורצת מהחומר הנכון."

אתה מסתכל עליי בפליאה. עבורך, אני לא נראה כמו אלוהים. אני נראה כמו סתם אדם. או אולי אישה. אולי איזה סוג של דמות סמכותית. יותר כמו מורה ללשון מאשר ככל יכול.

"אל תדאג", אמרתי. "הם יהיו בסדר. הילדים שלך יזכרו אותך כמושלם בכל דרך. לא היה להם זמן כדי להתחיל לזלזל בך. אשתך תבכה מבחוץ, אבל בסוד ליבה תרגיש הקלה. אם נגיד את האמת, הנישואין שלכם היו בשלבי קריסה. אם זה מנחם אותך, היא תרגיש אשמה על כך שהיא מרגישה הקלה".

"המממ", אמרת. "אז מה קורה עכשיו? אני הולך לגן עדן או גיהנום או משהו כזה?"

"לא זה ולא זה", עניתי. "אתה תעבור גלגול נשמות"

"אה", אמרת. "אז ההינדים צדקו"

"כל הדתות צדקו בדרכן שלהן", עניתי. "צעד איתי".

עקבת אחריי בזמן שצעדנו דרך הריק שמסביב. "לאן אנחנו הולכים?"

"לשום מקום במיוחד", אמרתי. "זה פשוט נחמד לדבר בזמן הליכה"

"אז מה הטעם?" שאלת. "כשאני אוולד מחדש, אני לא אזכור כלום נכון? תינוק. אז כל ההתנסויות וכל דבר שעשיתי בחיים לא ישנה כלום".

"בכלל לא!" אמרתי. "יש בתוכך את כל הידע והניסיון של החיים הקודמים שלך. אתה פשוט לא זוכר אותם כרגע."

הפסקתי ללכת ותפסתי אותך בכתפיים. "הנשמה שלך יותר מדהימה, יפהפיה וענקית משתוכל לדמיין אי פעם. המוח האנושי מסוגל להכיל רק שביב ממי שאתה. זה כמו להכניס את האצבע לתוך כוס מים כדי לבדוק אם המים חמים או קרים. אתה שם חלק קטן מעצמך בתוך הכלי, וכשאתה מוציא אותה החוצה, הרווחת את כל החוויות שהיו לה.

היית אדם במשך 48 השנים האחרונות, אז עוד לא הספקת להתמתח ולהרגיש את מלוא התודעה שלך. אבל אין טעם לעשות את זה בין כל חיים לחיים."

"אז כמה פעמים כבר התגלגלתי בין גופים?"

"או הרבה. המון. בהמון סוגי חיים שונים." עניתי. "הפעם הזאת, אתה תהיה חוואית סינית בשנת 540 לספירה".

"חכה, מה?" גמגמת. "אתה שולח אותי אחורה בזמן?"

"ובכן, ברמה הטכנית כן. זמן, כמו שאתה מכיר אותו, קיים רק ביקום שלך. דברים הם שונים במקום שממנו אני הגעתי."

"מאיפה שהגעת?" שאלת אותי

"אה, ברור," השבתי "באתי מאיפה שהוא. מקום אחר. ושם יש אחרים כמוני. אני יודע שמסקרן אותך לדעת איך זה שם, אבל בכנות אתה לא תבין".

"או" אמרת, קצת מצוברח. "אבל חכה. אם אני אתגלגל למקומות אחרים בזמן, יכול להיות שאהיה בקשר עם עצמי בזמן מסויים."

"בוודאי. קורה כל הזמן. ובכל אחד מגלגולי החיים, לא ידעת בכלל שזה קורה"

"אז מה הפואנטה של כל זה?"

"ברצינות?" שאלתי. "ברצינות? אתה שואל אותי מה המשמעות של החיים? אתה לא חושב שזה קצת סטריאוטיפי?"

"לדעתי זו שאלה הגיונית", התעקשת.

הסתכלתי לך בעיניים. "משמעות החיים, הסיבה שבגללה יצרתי את כל היקום הזה, הוא כדי שתתבגר"

"אתה מתכוון לאנושות? אתה רוצה שנתבגר?"

"לא, רק אתה. יצרתי את היקום הזה בשבילך. בכל חיים שאתה עובר, אתה גדל, מתבגר והופך ליותר גדול וליותר אינטיליגנטי."

"רק אני? מה עם כל השאר?"

"אין אף אחד אחר." עניתי. "בעולם הזה, זה רק אני ואתה."

בהית בי. "אבל כל האנשים בכדור הארץ…"

"כולם אתה. גלגולים שונים שלך."

"חכה רגע. אני כולם?!"

"עכשיו אתה מתחיל לקלוט", אמרתי וטפחתי לך לך על השכם

"אני כל אדם שאי פעם חי?"

"או יחיה, כן."

"אני אברהם לינקולן?"

"וגם הרוצח שלו, ג'ון ווילקס בות'", הוספתי.

"אני היטלר?" שאלת בזעזוע עמוק

"וגם המיליונים שהוא הרג"

"אני ישו?"

"וכל אחד שאי פעם הלך אחריו."

השתתקת.

"בכל פעם שהפכת מישהו לקורבן" אמרתי, "הפכת את עצמך לקורבן. בכל מעשה של נדיבות שביצעת, עשית אותו כלפי עצמך. כל רגע שמח או עצוב שאדם חווה או יחווה אי פעם, חווית אתה."

חשבת על זה במשך הרבה זמן.

"למה?" שאלת אותי. "למה לעשות את כל זה?"

"מפני שביום מן הימים, אתה תהפוך להיות כמוני. בגלל שזה מי שאתה. אתה מהסוג שלי. אתה הילד שלי."

"וואו" אמרת בהתפעמות. "אתה מתכוון שאני אלוהים?"

"לא. עדיין לא. אתה עובר. אתה עדיין גדל. ברגע שתחייה את כל החיים במשך כל הזמן, תוכל להיות מספיק גדול כדי להיוולד."

"זאת אומרת שכל היקום", אמרת. "זה רק…"

"ביצה" עניתי. "עכשיו הגיע הזמן שאשלח אותך להתקדם אל החיים הבאים שלך".

ושלחתי אותך לדרכך.

——————————————————–

תורגם על ידי מתוך קרדיט מלא ל-Andy Weir שכתב במקור את "The egg". קישור לסיפור המקורי