האפשרות האחרת

האיש שידע הכל נכנס למעלית. הוא לחץ על הקומה הנכונה. חייך לעצמו. אין סיבה שלא. הכל מושלם. רק שבאמצע הדרך למטה הדלת נפתחה. והיא עמדה שם מולו. מחייכת. לקחה צעד קדימה. הסתובבה ולחצה על הקומה שרצתה. רק שלדעתו היא עשתה טעות.

סליחה, הוא אמר לה. נראה לי שלחצת על הקומה הלא נכונה. היא פנתה אליו מבולבלת. קומה… לא נכונה? אני… צריכה… הוא עצר אותה בטון סמכותי. כן, טעות. את צריכה את קומה 2 ולא את קומת הכניסה. ולחץ עבורה על קומה 2. רגע לפני שתפספס, לדעתו.

קומה 2 הגיעה. היא לא הסכימה לצאת מהמעלית. ולא היה לה אכפת שהוא חייך חיוך מנחם. כזה שמחייכים לילד שעשה טעות וסולחים לו. או שהתעקש בטון אסרטיבי. רק שהוא לחץ על כפתור פתיחת הדלת. מנע מהמעלית להמשיך לרדת. זה בלבל אותה. ולבסוף יצאה.

אישה מוזרה, הוא חשב לעצמו בהרהור. בטח היא מבולבלת. מזל שעזרתי לה. טוב נו. הוא המשיך והתקדם לכיוון היציאה מהבניין. הולך במעבר. מגיע לרחוב השקט שבו גר. כמה מושלם היום הזה, הוא חשב. מזל.

בעוד שהוא מתרגש ממזג האוויר הנעים, מכונית האטה לידו. החלון ירד. מבעד לחלון, הוא ראה איש נחמד במשקפי שמש. איש המשקפיים חייך אליו בנימוס נבוך. סליחה, איך מגיעים מכאן לבית חולים תל הרופא?

האיש שידע הכל חייך חיוך רחב וסמכותי. מזל שהממושקף שאל דווקא אותו. עוד היה עלול בטעות להגיע למקום הלא נכון. חביבי, הוא אמר לממושקף, אתה לא באמת רוצה להגיע לתל הרופא. בית החולים שאתה מחפש הוא אדריכלוב.

האיש הממושקף הסתכל עליו בבלבול. הוא היה בטוח עד לפני רגע שהוא היה בדרך לתל הרופא. לבקר חבר שאושפז שם. הוא הסתכל לרגע על הטלפון. קרא שוב את ההודעה כדי להיות בטוח. התחיל לענות שהוא דווקא צריך את תל הרופא. רק שיודע הכל עצר אותו.

תאמין לי, אני יודע מה אני אומר. אדריכלוב הרבה יותר טוב בהרבה. הרופאים יותר איכותיים. והמטופלים, נחמדים בצורה יוצאת דופן. סמוך עליי. בתל הרופא אף אחד לא רציני. חבל שלא קראו לעצמם הר החולה, הוא צחק. והבחור הממושקף לא מצא את זה כמצחיק. נסע משם.

מה אני יכול לעשות, חשב לעצמו יודע הכל. אי אפשר להכריח אנשים להימנע מטעויות. רק לתת להם את המידע. אם בא להם לטעות… שיסתדרו לבד. פשוט מוזרים האנשים האלה. והיום היה כל כך יפה. הוא לא נתן לכלום לעצור אותו.

הניע את הרכב. יצא לדרך. הגיע לחניה. נכנס לסופר. קנה את כל הדברים הנכונים. ותוך כדי כך ראה גבר עם ילד קטן שעמד לרכוש משקה בטעם תפוזים. תעצור, הוא מיהר לעברו. חבל שתקנה את המשקה. הוא לא טעים. קנה דווקא את משקה העגבניות.

אבל אני לא אוהב עגבניות, ניסה האיש למלמל. ויודע הכל לקח את מיץ התפוזים מידו של האיש. החזיר אותו למדף. ושם במקומו מיץ עגבניות. אבל, אבל, הסתכל עליו האיש במבט כועס. אני לא אוהב. וגם הבן לא. זה בסדר, חייך אליו יודע הכל במבט סלחני והמשיך הלאה.

הגיע לקופה. הקופאית הישירה אליו מבט. שאלה אותו אם יש לו כרטיס מועדון לפני שתתחיל להעביר את המצרכים. ולפני שסיימה את המשפט הוא קטע אותה. לא ככה שואלים, הוא הסביר. צריך לנסח את המשפט אחרת. עדיף להתחיל במילת נימוס.

הקופאית הסתכלה עליו בחוסר עניין. החלה להעביר את המוצרים מהר ככל שיכלה. היא לא הייתה צריכה גם אותו על הראש שלה. היו לה מספיק צרות משל עצמה. הנהנה בזמן שדיבר. לא הקשיבה. והוא מבחינתו, שמח שהצליח להסביר את עצמו. שתלמד.

הוא נכנס לרכב. הניע. נסע. וחנה שוב. הוציא את המצרכים. נכנס למעלית. לחץ על הקומה הנכונה. דפק בדלת. ואף אחד לא ענה. צלצל בפעמון. רק שבמקום שאשתו תפתח את הדלת, אישה אחרת פתחה אותה במקומה. כן, אני יכולה לעזור?

מה את עושה פה, הוא שאל. זה הבית שלי, היא ענתה. לא, לא, בוודאי התבלבלת. רק שהוא המשיך. זה הבניין שלי. הקומה שלי. והדירה שלי. את נמצאת בדירה הלא נכונה. והיא, שגרה שם כל חייה לא ויתרה. זה לא. אני גרה כאן. וסגרה את הדלת.

חסרת נימוס, הוא אמר לעצמו. ופולשת. איך היא מעזה. זה היה הבית שלו. עכשיו הוא כעס. הרי הוא לא טועה לעולם. אין דבר שהוא לא יודע. אין נושא שאין לו בו דעה. אז החל לצעוק על הדלת הסגורה. לא שוקל בכלל את האפשרות האחרת.