בעידן הרשתות החברתיות, כל אדם הוא ערוץ תקשורת. יש כאלה שערוץ התקשורת שלהם אינו מכיל המון תכנים והם בעיקר צופים. יש כאלה שכל הזמן מפרסמים תכנים. ויש כאלה שנמצאים על הרצף ביניהם. אין עם זה שום בעיה. כל אחד והבחירה שלו.
רק ש… כשאנחנו מפרסמים תכנים, יש בכך יותר משיתוף פשוט. ורוב האנשים לא שמים לב לכך. הם פשוט מניחים שהם עושים את מה שכולם עושים. מפרסמים תמונות. משתפים מידע. כותבים את דעתם האישית. ובין אם נשים לב לכך או לא, יש לנו קהל וזה מסבך את הסיפור.
הנוסחה הכי פשוטה שמתארת יצירה של מוניטין משלבת בין 3 דברים: חשיפה של הסיפור שלנו שוב ושוב לעיני הקהל שלנו לאורך זמן. במילים אחרות, ככל שהקהל שלנו חשוף יותר לתכנים שלנו, כך הסיכוי שיזכור אותנו כשיצטרך אותנו גדל.
בעוד שרוב בעלי העסק שמשתמשים הרבה ברשתות החברתיות מודעים לרעיון החשיפה לאורך זמן, הם פחות מודעים לסיפור. וזה הרכיב הכי קריטי במשוואה. כי הוא זה שקובע אם הקהל שלנו ייצור דווקא אתנו קשר כשיצטרך איש מקצוע מהתחום שלנו.
לפני מספר שנים, ישבתי בבית קפה. בדיוק סיימתי פגישה עסקית והתחלתי לקפל את הלפטופ והציוד לתיק. בזמן שעשיתי את זה, קלטתי במקרה את 2 אנשי העסקים שלידי מדברים על אשת מקצוע שאני מכיר מתחום השיווק הדיגיטאלי.
רק שהם לא דיברו על המקצועיות שלה. או על התוצאות שלה. הם דיברו על תמונות הביקיני שהיא מפרסמת כל הזמן ברשתות החברתיות. אחד מהם ממש צחק על כך, שכשהוא צופה בתכני הוידאו שלה, הוא משתיק את הקול כי זה לא באמת רלבנטי מבחינתו.
הסיבה לכך לא נבעה רק מעודף שוביניזם גברי. היא נבעה מכך שרוב התכנים שאותה אשת שיווק דיגיטלי פרסמה כללו המון תמונות שלה בביקיני. ואין שום דבר רע בתמונות ביקיני. רק שכשזה המסר שעובר בעמוד הפייסבוק/ אינסטגרם שלה זה מה שאנשים זוכרים.
מבחינתה, אין בכך נזק. היא מקבלת לייקים וחשיפות גדולות יותר בפייסבוק. כלומר, ככל שיותר אנשים מגיבים ועושים לה יותר לייקים, הם נחשפים ליותר תכנים שלה. בסופו של יום מבחינתה, אין בעיה להיחשף בביקיני אם זה אומר שיותר אנשים ייחשפו לתכנים המקצועיים.
רק שהקהל שלנו לא באמת מסנן ומתמקד בעיקר. הוא לא באמת חושב באופן הגיוני. הוא צורך את המידע כמו שאנחנו מעבירים לו אותו. ואין בעיה בתמונת ביקיני מדי פעם. או בתוכן שאינו מקצועי מדי פעם. רק שכשאלה רוב התכנים… זה צורב בזיכרון הקהל רושם שגוי עלינו.
הרוב הגדול של התכנים שאנחנו מפרסמים אמורים לספר את אותו הסיפור פחות או יותר. מי אנחנו. מה אנחנו. איך אנחנו עוזרים לאנשים כמוהם. מה יכול לגרום לאנשים להתחבר אלינו באופן אישי. איך אנחנו דומים לקהל שלנו. איזה ערך אנחנו יכולים לתרום לו.
זה אולי לא נחמד או פוליטיקלי קורקט להגיד את מה שאני אומר פה. רק שזו המציאות לצערי. ואנחנו לא עובדים עם האידיאלים המקסימים שלנו. אלא עם המציאות שמתרחשת בשטח. זו שבה אנשים מגיבים כמו שהם מגיבים באמת.
כשאותם אנשי עסקים יחפשו אדם שינהל עבורם את תקציב השיווק הדיגיטלי, הם לא יחשבו עליה כאפשרות. כי ברגע שהם חושבים עליה רק באופן מיני, הם לא חושבים עליה כאשת מקצוע. ואם ייקחו אותה כאשת מקצוע, יכול להיות שניצול המקצועיות שלה לא תהיה השאיפה היחידה שלהם ממנה.
בדיוק כמו בערוץ טלוויזיה, נרצה שאנשים יידעו מה המסר העיקרי שאנחנו מעבירים. כדי לבחור להיות הקהל שלנו. ובהתאם למסר הזה, נמקד את התכנים שלנו. במקביל לתכנים האישיים ולתמונות הבישול והביקיני.
כי נכון שאנשים מחפשים ברשתות החברתיות דווקא את הצדדים האישיים שלנו. רק שזה לא צריך לבוא על חשבון המוניטין המקצועי שלנו. ואם יש לנו צורך בלתי נשלט לפרסם המון תמונות אישיות חושפניות ותכנים שאינם קשורים, אולי עדיף ליצור 2 חשבונות נפרדים.