בהרבה מילים להגיד קצת. זו תחושה מאוד נפוצה. ולמה בכלל לכתוב משהו בכל כך הרבה מילים. בעיקר אם אפשר היה לכתוב את זה בפחות. הרי זה קליט יותר. מהיר יותר. קל יותר לשיתוף. ולייקים. וכל הבלגן החברתי. ועל פניו זה נכון. רק שזו לא השאלה.
קצר יותר זה בהחלט קל יותר לקליטה ולשיתוף. רק שכשהמסר פרוש לרווחה, העין מרפרפת עליו. המוח בודק אם הוא כבר מתאים למה שאנחנו מסכימים איתו. ואז דוחים אם לא. או מקבלים אם כן. ובמקרה הכי קיצוני, מתווכחים רק כדי לשמור על הדעה שכבר קיימת.
רק שאז, המסר מתנדף. מדפדפים לעמוד הבא. והוא נעלם למחוזות שרק העמוד הרביעי והלאה בתוצאות החיפוש של גוגל נמצאות בו. לא משאיר עלינו חותם. לא גורם לנו לעצור ולחשוב. להרהר אם משהו חדש יכול להיות נכון. להעשיר אותנו. ולו בדעה חדשה שאנחנו לא מסכימים איתה.
בשביל זה צריך לדעת להציג רעיון. להסביר איך הוא קשור לקורא. למה הוא נכון. מה המהות שלו. איך אפשר ליישם אותו. על מה הוא עוד משפיע. ולעשות את זה בצורה מרווחת. אולי עם דוגמאות. או ציטוט. או סיפור קטן. או כל דבר אחר שיאפשר למוח לנשום בזמן שהוא מעכל את המידע החדש.
רק מידע ששקע לתוך תת המודע, יכול לייצר את רגע ה"אההה". הרגע הקדוש הזה. רגע התובנה. זו שבה באמת הבנו משהו. וכשעולה התובנה כתוצאה מהמידע ששקע, אנחנו באמת מתחילים להבין אותו. רק שלשם, מאוד קשה להגיע במילים ספורות. אלא אם זו שאלה שמנוסחת חכם במיוחד.
ושם באמת נמצאת הדילמה הגדולה בשימוש ברשתות החברתיות. במקום שתמיד היה, עוד לפני שהומצאו, ורק החריף בזכותן. האם לוותר על העומק לטובת החשיפה והערצת ההמונים? או שאולי להיחשף לפחות אנשים ולגרום להם להבין באמת את מה שרצית להגיד?